העדר הבושה

בעוד בכל דמוקרטיה תיקון החוקה הוא תהליך ארוך, שדורש רוב גדול והסכמה רחבה, בישראל הרוב הפוליטי בנקודת זמן ספציפית קובע את כללי המשחק ומשנה אותם לפי צרכיו. הכוח המופרז שנתון בידי הכנסת, שנשלטת בידי הממשלה, ואופן חלוקת הסמכויות, מהווים סכנה אמיתית לדמוקרטיה בישראל.

Flash 90

בעבר, גם בעבר הקרוב, כאשר נעשו תיקונים בשיטת בחירות, באחוז החסימה או בשאר  "כללי המשחק הדמוקרטיים" נעשה ניסיון, לפחות של מראית עין, לשוות לשינויים אלה מענה לצורך ענייני כלשהו, בניגוד לאמירות שפשוט מדובר בניסיון של הקואליציה להיטיב עם עצמה.

העובדה המזעזעת היא שהיום אין בעיה ואין בושה ליו"ר הקואליציה לומר בראיון ברדיו, שצריך להוריד את אחוז החסימה כי זה מה ש"טוב למחנה הלאומי", חמש שנים בלבד לאחר שהועלה  אחוז החסימה (אז הוכחשו בתוקף שהמטרה הייתה לפגוע ברשימות הערביות אך נראה שלאחרונה גם בכך מתחילים להודות ללא בושה).

ניתן לשאול -  האם יש בכך בעצם משהו חיובי? יותר שקיפות, פחות "מראית עין" ויותר "אמירת האמת בפרצוף"? לכך יש לענות – לא, אין בכך דבר חיובי. שכשמאבדים את הבושה, לא רק הנימוקים הופכים גלויים, גם האמצעים עצמם הופכים קיצוניים ומופרכים יותר. מרגע ש"להיטיב עם המחנה שלי בתוצאת הבחירות" יכולה להיות תכלית לגיטימית לתיקון חקיקה, השמיים הם הגבול. למה לעצור באחוז החסימה ולא לעשות עוד ועוד שינויים שיבטיחו את המשך השלטון הנוכחי? לעומת זאת גם במקרים שזו המטרה האמיתית מתחת לפני השטח, אבל מנסים לפחות לשוות לה נימוקים ענייניים, זה בהכרח משפיע גם על מיתון התיקונים בפועל.  קשה לגייס, למשל, נימוקים ענייניים שמשתנים בכל פעם לפי הנוחות הפוליטית הזמנית וסותרים את עצמם, ובכך יש ריסון על יכולת השלטון להיטיב עם עצמו.

מעבר לכך, העובדה שיש מי שמאמינים שאין שום בעיה בכך שהשלטון ישנה את שיטת הבחירות ו"ישחק" איתה לטובת עצמו, גם אם אין בכך שום שיקול ענייני,  (הרי הם רוצים להיבחר, מה הבעיה?) היא המדאיגה ביותר. תכלית זו של הנצחת השלטון היא תכלית פסולה בהגדרה, שנוגדת את הרעיון הדמוקרטי הבסיסי של בחירות שוות. ממילא לשלטון מכהן יש המון יתרונות מובנים בבחירות, על פני מי שאינו בשלטון: הוא קובע את סדר היום הציבורי, הוא משתמש בהמון תקציבים ציבוריים לצורך הבחירות גם בלי שהם מוגדרים ככאלה, ובישראל, הקואליציה כמעט תמיד קובעת את עיתוי הבחירות לפי הנוחות הפוליטית שלה – אין אצלנו, כמעט לעולם, בחירות "במועדן". כל אלה ממילא מקשים מאד על חילופי שלטון ועל האופוזיציה. להוסיף לכל זאת גם את האפשרות הלגיטימית לשחק עם שיטת הבחירות ואחוז החסימה לקראת בחירות, לפי הצורך הפוליטי – מתקבל מצב שמערער מאד את האפשרות שיהיה שינוי שלטוני אי פעם. ואכן, ייאמר אולי על ידי רבים – אדרבא, שלא תהיה החלפת שלטון.  אבל דמוקרטיה שבה לא ניתן להחליף שלטון איננה דמוקרטיה אלא דיקטטורה. בצדק אמר מנחם בגין כי "שלטון בלי חילופים הוא שלטון על העם ולא של העם" .

ויש לומר שוב - החטא הקדמון, המכתיב את התוצאה שבכלל אפשרי תאורטית לתקן בישראל את שיטת הבחירות, כלאחר יד, לפני הבחירות, היא שאין לנו חוקה ואין שיריון משמעותי לחוקי היסוד. בעוד בכל דמוקרטיה תיקון החוקה הוא תהליך ארוך, שדורש רוב גדול והסכמה רחבה,  לעתים של מספר בתי פרלמנט או פרלמנטים אזוריים, לעתים משאלי עם, בישראל הרוב הפוליטי בנקודת זמן ספציפית קובע את כללי המשחק ומשנה אותם לפי צרכיו. זו הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה בישראל – הכוח המופרז מאד שנתון בידי הכנסת, שנשלטת בידי הממשלה, וכל חלוקת הסמכויות וכללי המשחק עומדים על כרעי תרנגולת.

פורסם לראשונה בהארץ.