עלייתה ושקיעתה של האימפריה המזרחית

תנועת ש"ס התחילה כסיפור הצלחה כשסחפה אחריה רבים ואיחדה תחת מפלגה אחת חרדים, דתיים ומזרחים. לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף נראה כי התנועה איבדה את דרכה, אך מתוך משבר זה עשויה לצמוח בעתיד תנועת ש"ס חדשה.

Flash 90

בסוף שנות ה-90 הגיעה ש"ס לשיא כוחה, ופירקה באחת שתי תחזיות מקובלות: מפלגה מזרחית לא תוכל להאריך ימים, ומפלגה חרדית לא תוכל להיבנות על קולות לא-חרדיים. עיתונאים, חוקרים ומשקיפים של החברה הישראלית החלו לתעד במרץ את סיפורה של התנועה שקמה עשור וחצי קודם לכן, וכעת צרבה חותם בחברה ובפוליטיקה בישראל.

"המעיין המתגבר", קרא העיתונאי אריה כספי לספרו שיצא ב-1998, ורינו צרור עקב בסרטו אחר מי שכינה "ילדי המהפכה". בין לבין, בעקבות בחירות 1999 בהן זכתה ש"ס ב-17 מנדטים, נערך באוניברסיטת תל אביב כנס אקדמי ראשון מסוגו על התנועה שעוררה סקרנות לצד חוסר מנוחה ניכר מצדן של האליטות הישראליות. "ש"ס – אתגר הישראליות", הייתה כותרתו של קובץ מאמרים שפורסם על רקע אותו הישג. כמו החיבורים האחרים, הוא נועד לפענח את תנועת ההמונים שקמה בלב הישראליות והצליחה להיות אופוזיציונית ושלטונית, חרדית ומזרחית, בעת ובעונה אחת. גם היום ממשיך סיפור הקמתה המלהיב של ש"ס לרתק רבים, למשל דרך הסרט "הבלתי רשמיים" על ימיה הראשונים.

אלא שהזמן חלף, והתנועה המאתגרת הפכה מאותגרת. ב-2018, כיום עם שבעה מנדטים בלבד בכנסת, ש"ס מדשדשת ברחוב ומקרטעת בסקרים עד כדי התחככות מתמדת באחוז החסימה; עם שורה של משברים ומאבקים מבית ומחוץ, עולות כעת השאלות כיצד תוכל המפלגה להשתקם, והאם, בעצם, לא סיימה את תפקידה ההיסטורי.

מה קרה לש"ס?
על פי רבים, כולל מקרב אנשי ש"ס, המשברים הנוכחיים הם תולדה של הסתלקות הרב עובדיה יוסף בסתיו 2013. מייסד התנועה, שבנה וטיפח זהות חרדית אצל מזרחים וזהות מזרחית אצל ישראלים; הפוסק והמנהיג הפוליטי שהיה לסמל מוכר בכל בית ישראלי (גם אם לא אהוד בכל בית), שהיה ה"גדול" הספרדי שאין שני לו – הותיר בהסתלקותו חלל שלא ניתן למלא.

הריק ניכר לעין, אבל אנחנו מבקשים לראות בפטירת הרב עובדיה עניין סמלי בעיקרו, כזה שהאיץ סדרה של תהליכים מתמשכים שמכרסמים בכוחה של ש"ס כבר מזה עשור בקירוב.

אחד התהליכים המרכזיים נוגע לזהות. בש"ס תמיד שימשו במקביל זהויות כלאיים – חרדיות עם ישראליות, אליטיזם ועממיות, מחויבות אידאולוגית לא מתפשרת יחד עם נאמנות קהילתית ומשפחתית, דאגה לחלש באשר הוא מול דאגה לחרדי באשר הוא. הזהויות הללו יצרו מתח יסודי שימיו כימיה של ש"ס, ואולם כעת דומה כי המתח הולך ומוכרע.

ניכר כי ההנהגה החרדית מזרחית רואה את עתידה בין חומות החברה החרדית ונוטשת את שאיפות העבר להוביל ולשנות את פני החברה הישראלית. את החרדיות המזרחית ניתן לתאר כעת כענף, ענף אתני, בתוך החרדיות, ולא עוד בתוך הישראליות הרחבה. בהמשך לכך, ההנהגה החרדית-מזרחית הופכת מהנהגה מהפכנית, לפחות בעיני עצמה, דהיינו כזו החותרת להתרחבות והשפעה כלפי חוץ, להנהגה ריאקציונית, הנאבקת על שימור הקיים ועל העברת נכסיה לדור הבא.

יש שלל מוקדים לבלימת המהפכה הש"סניקית, שאותן אנחנו מונים בספרנו "באין רועה", וכאן נזכיר אחדים מהם.

הראשון נקשר במפעל שש"ס פרסה עליו חסות ודווקא שגשגה בו מאוד – תנועת התשובה. תנועה זו פנתה לציבור המזרחי בפריפריה הישראלית - בשכונות מצוקה בערים, במושבים בנגב ובגליל, בעיירות הפיתוח – והצליחה לאורך שנות ה-80 וה-90 להקים קהילות מקומיות רבות של חוזרים בתשובה ו"מתחזקים", שבהן הופיעה הנהגה רבנית מחוץ למרחבים החרדיים. במשך השנים הקהילות הללו הפכו חרדיות לכל דבר, כלומר יותר הומוגניות ופחות פתוחות לקהלים חדשים. בד בבד רבניהן הלכו והתמסדו, והחלו לחתור למשרות רבניות רמות יותר במושגים חרדיים, למשל בישיבות חרדיות-ספרדיות, או בתוך הרבנות הראשית שאף היא הפכה חרדית. מחד, התהליך הזה סימן ואישר את הצלחת ש"ס בתוך המרחב החרדי ומילא אחר השאיפה שהציב הרב עובדיה למנות רבנים ודיינים "משלנו". מאידך – הדבר בא על חשבון תנועת "הקירוב", או "זיכוי הרבים", שגם אותה הרב עובדיה החשיב, ואף ראה בה סלע קיומה ש"ס. בשל האמביוולנטיות הזאת, בחלק מהמקומות הלך והתרופף הקשר של הקהילות המתחרדות עם ש"ס הרשמית ונדרש לתחזוקה מחודשת.

מוקד שני ומשמעותי, שיש בו כדי להשלים את הראשון, טבוע בקהל היעד הרחב של ש"ס שאף הוא לא קפא על שמריו. בשני העשורים האחרונים הלך והשתקם המעמד הבינוני המזרחי שפחות שש לקבל על עצמו את התיאולוגיה שהניעה את ש"ס. התיאולוגיה הזאת גרסה, כי אל מול הפירמידה החומרית המערבית, האחראית בין היתר לפערים המעמדיים בין אשכנזים למזרחים בישראל, יש להציב פירמידה רוחנית בדמות חברת הלומדים החרדית. היו רבים שקיבלו את התזה הזאת, בין אם בהצבעה בלתי-מחייבת לש"ס בקלפי לעת בחירות, ובין אם באימוץ אורח חיים כולל שלעתים גזר גם הידחקות אל שולי המחנה החרדי. אבל בסופו של דבר חלקים גדולים מהמזרחים העדיפו - ומעדיפים - סדר יום מודרני ופרוגרסיבי: לא תרבות-נגד הפועלת בשם אידיאולוגיה אולטרה-אורתודוקסית אלא שותפות חברתית במרכז החברתי תוך אימוץ השיח הלאומי שלו.

גישה זו החזירה בוחרים רבים מש"ס אל חיק הליכוד ואף העבודה, ובהמשך הובילה רבים לתמוך במפלגות כמו כולנו ויש עתיד. גם אם מפלגות אלה רואות במפלגות החרדיות שותפות קואליציוניות אפשריות, הן מציעות לציבור הרחב הנגשה להשכלה גבוהה ולא לישיבות החרדיות. המעמד הבינוני המזרחי הוא כיום קהל פוטנציאלי עבור מפלגות בעלות סדר יום לאומי וליברלי, יותר מאשר של אלה הפועלות בשם פוליטיקה של זהויות כמו ש"ס וישראל ביתנו. במושגים פוליטיים, המזרחיות של אריה דרעי מאותגרת כיום בידי המזרחיות של משה כחלון ושל אורלי לוי-אבקסיס.

אתגר שלישי, שמביא אף הוא לאובדן קולות, הוא הימין הלאומי הדתי או הדתי-לאומי. בספרנו אנחנו מפרטים את נקודות השבר והפיצול בעולם הרבני-ספרדי, ואחר האופוזיציה הרבנית למועצת חכמי התורה של ימינו. אחד מהם הוא הרב מאיר מאזוז, פטרונו של אלי ישי ומפלגת "יחד" שבבחירות 2015 כמעט הצליחה להעפיל לכנסת (עם 3% מכלל הקולות הכשרים), ועדיין לא הרימה ידיים מהאפשרות להתמודד שנית. לרב מאזוז תמיד הייתה גישה עצמאית בענייני הלכה והנהגה, אך לענייננו חשוב לציין את החידוש הפוליטי שהוא מציע – ימניות חרדית. זו כללה בבחירות הקודמות ברית עם חוגי ישיבת "הר המור" ועם מפלגת הימין הקיצוני "עוצמה יהודית".

"יחד" קמה על בסיס ההנחה, הסבירה בהחלט, שבחלקים נרחבים בציבור החרדי התבססה השקפת עולם נצית בכל היבט של החיים – ביטחוני, מדיני ואזרחי (למשל כלפי מהגרי העבודה המבקשים להתאזרח בישראל). כפי שגם עולה מסקרים ומחקרים, חרדים רבים עשויים להזדהות יותר עם עמדות ניציות (למשל אלה שמביע כיום אלי ישי), מאשר עם עמדות פשרניות (למשל אלה שהביע בעבר הרב עובדיה למסירת שטחים תמורת שלום). גם אם "יחד" תחלוף מן העולם, אנחנו סבורים כי בעתיד ייתכנו שיתופי פעולה נוספים בין חרדים-מבית שאימצו את האידיאולוגיה הלאומית ובין חרדים לאומיים מהמחנה הדתי-לאומי, וחיבורים כאלה עשויים לבוא על חשבונה של ש"ס.

כל זה לא מנותק ממוקד רביעי - היחסים המורכבים בין החרדיות המזרחית והציונות הדתית, שמאז ומתמיד מאופיינים בדה-לגיטימציה הדדית, בעיקר במישור הדתי. בשנים האחרונות התבטאה הדה-לגיטימציה למשל בעימותים סביב שירותי הדת בישראל, אבל נוספו לכך מוקדים נוספים, כמו ניסיונותיה הגוברים של הציונות הדתית והבית היהודי לאתגר את ש"ס במקומות בהם המפלגה הספרדית מצאה בעבר את כוחה וזהותה. שתי דוגמאות הן פעילותם הענפה של הגרעינים התורניים בפריפריה, והחלטת יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לפעול לתיקון העיוותים בלימודי ההיסטוריה והספרות של יהודי המזרח במערכת החינוך הממלכתית, וזאת כהמלצת הוועדה שמינה בראשות המשורר ארז ביטון.

לסיכום, השחיקה בכוחה של ש"ס לא החלה בשל אירוע סמלי או אישי כזה או אחר. היא לא החלה בפטירתו של הרב עובדיה יוסף וגם לא בקרע בין אריה דרעי לאלי ישי. המדובר בשיקוף לתהליך היסטורי ומבני מתמשך בחברה הישראלית, שיש בו אתגר גורלי עבור ש"ס. אם הנהגת ש"ס תבקש לחזור לפעול במגרש הישראלי הרחב, עליה לקחת בחשבון לא רק את הנעשה אצלה בבית – והעבודה שם מרובה - אלא גם את השינויים הדרמטיים, העמוקים והמהירים, בחברה הישראלית.

למרות הניתוח הזה, יש לזכור כי סיפורה של ש"ס לא מצטמצם לפוליטיקה בלבד. המפעל התרבותי והדתי המזוהה עמה ממשיך להצמיח קהילות, דמויות רבניות, ספרות דתית ותנועת תשובה. אמנם זוהי תנועה מוגבלת בכוחה, מעצם העובדה שהיא נאחזת באתוס חברת הלומדים מול עולם משתנה, אך גם מתוך המפעל הזה עשויה בעתיד לצמוח ש"ס חדשה, למשל מול משברים כלכליים וחברתיים שעלולים לפגוע בציבוריה.

פורסם לראשונה במקור ראשון.