ימי חשבון הנפש

במסורת היהודית מקובל כי תהליך התשובה עשוי שלבים: ראשיתו בהכרת החטא, הבנת הכשל ההתנהגותי; המשכו בנטילת אחריות, שמשמעה חרטה; וסופו בקבלה לעתיד. זהו מסע פסיכולוגי שראוי ליישמו גם בהקשר הכלל ישראלי

בימים הנוראים אנו נקראים למהלך אינטימי של התבוננות עצמית, בחינה ביקורתית של מעשינו, במטרה לשפר את הטעון תיקון – לעשות "תשובה". אלו ימים של מהלך נפשי מהורהר, אישי, שבו כל אחד מתבקש ליטול אחריות על חייו ולטפס שלב בסולם המוסרי. ואולם, בצד התשובה הפרטית, ראוי להציב את התשובה גם כאתגר ציבורי. הימים הנוראים הם הזדמנות לחשבון נפש ישראלי – שתכליתו תיקון המציאות.

המרחב הציבורי בישראל הוא זירת התמודדות חריפה בין חזונות שונים, שכל אחד מהם מבקש בכורה לעצמו בעיצוב המדינה והחברה. ניתן להדגים את המחלוקת, ואת חריפותה, באמצעות בחינת נושא שנידון בהרחבה בקיץ האחרון – מקומה של הלאומיות היהודית במדינת ישראל.

הקבוצה החילונית רואה בלאומיות את החזות המרכזית של יהודיותה של המדינה. הקבוצה החרדית חולקת עליה מכול וכול: מבחינתה, הדת היא הביטוי הבלעדי ליהדותנו. הלאומיות, כשלעצמה, אין בה ממש. הקבוצה הדתית-לאומית, כפי שמלמד שמה, מציגה אפשרות שלישית המזהה הן את הדת והן את הלאום כמרכיבי זהות יהודית. ולבסוף, הקבוצה הערבית, החותרת לסלק כל ביטוי לאומי מהמרחב הציבורי, אשר אמור להיות שייך לכלל האזרחים, בלי קשר לזהותם.

כעולה מהמחלוקת, הפרשנות של הגדרת המדינה כ"מדינה יהודית", בהכרזת העצמאות ובחוקי היסוד, נתונה למחלוקת חריפה הן ביחס ללגיטימיות שלה (הערבים) והן ביחס לתוכן שלה (בין הקבוצות היהודיות).

ארבעת החזונות חלוקים ביניהם באשר לאידיאל הישראלי ולמטרת הקיום המשותף. הצד השווה לכולם הוא השאיפה האימפריאליסטית, של כל אחת מהקבוצות, לעצב את כל המרחב הציבורי בהתאם לחזון המועדף. כך, חיינו הציבוריים מתנהלים בתוך "משחק סכום אפס": הצלחת האחד היא כישלון האחר. צחצוח החרבות התרבותי בלתי נמנע משום שאנו חולקים מרחב משותף, וכל סימון שלו בצבע כזה או אחר משפיע, לטוב או למוטב, על כולנו.

המחלוקת, כשלעצמה, איננה בעיה. זוהי מחלוקת "לשם שמיים", המעשירה את חיינו הציבוריים ונותנת להם ערך מוסף. הבעיה נעוצה בדרך ניהול המחלוקת המדורדרת בשנים האחרונות במורד המוליך לשנאה הדדית. בשיחה הישראלית קיימת נטייה להכפשת הזולת באמצעות הכללתו ותיוגו כבלתי לגיטימי. כך השמאל נתפס כאנטי-פטריוטי, פוסט-ציוני, מתייוון, קרניים חדשות לראשו. הימין מואשם כלוקה בחוסר הומניזם, בשנאת הזר, וכאנטי-דמוקרטי. החרדים הם טפילים, סחטנים, שונאי נשים, נעדרי חשיבה ביקורתית. הדתיים הלאומיים הם פורעי חוק, זוממי הדתה, תאבי השתלטות עוינת על מוסדות השלטון. והערבים? חורשי רע, חסרי נאמנות, גיס חמישי.

במסורת היהודית מקובל כי תהליך התשובה עשוי שלבים: ראשיתו בהכרת החטא, הבנת הכשל ההתנהגותי; המשכו בנטילת אחריות, שמשמעה חרטה; וסופו בקבלה לעתיד, שהיא התחייבות לעריכת מפנה מעשי בחיינו, שימנע את הישנות הכשל. זהו מסע פסיכולוגי שראוי ליישמו גם בהקשר הכלל ישראלי:
"הכרת החטא" משמעה הבנה ששיח השנאה, שאופיו הפופוליסטי מעצים כוח מגזרי בקלפי ומגביר צריכת תקשורת, מפורר את הבית הלאומי. ה"חרטה" מחייבת הפנמה של המחזיקים בתיבת התהודה הישראלית לנטוש את שיח השנאה. בכך ימומש הרצון של הרוב בכל אחת מארבע הקבוצות, שנפשו סולדת ממלחמת התרבות – בניגוד לסטיגמה השכיחה.

והעיקר – ה"קבלה לעתיד" – מחייבת את המנהיגות האותנטית של כל אחת מקבוצות הזהות לפתח אסטרטגיה להכלת האחר וחזונו המאיים. הכלת האחר אין משמעה רידוד המחלוקת או וויתור על החזון הקבוצתי, אלא שכנוע פנימי עמוק שקבוצות הזהות המחזיקות בחזונות מתחרים, גם הן שותפות לגיטימיות, שוחרות טוב ובנות שיח.

בתפילת "כל נדרי", בפתח יום הכיפורים, נתיר לעצמנו "להתפלל עם העבריינים". גם אם חזונו של האחר מפחיד אותנו, ובמובן זה הוא נתפס על ידינו כ"עבריין". המסע אל התשובה הישראלית, המעבר משיח השנאה אל התפילה המשותפת לטובת הכלל, הוא המפתח לביצור החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.