מי לחיים ומי למוות

בג"ץ קיבל אתמול את עתירתן של חמש נשים חולות סרטן, תושבות רצועת עזה, אשר ביקשו לקבל טיפול רפואי למחלתן בבתי חולים במזרח ירושלים. בכך, הוא דחה את עמדת המדינה, אשר הודיעה כי למעט במקרים חריגים, לא תאפשר לחולים מעל גיל 16 בעלי קרבה לחמאס לקבל טיפול רפואי בארץ, אלא רק בגדה ובחו"ל.

בית המשפט הדגיש את חשיבות הזכות לחיים, המוטלת על הפרק, והבהיר כי ההכרה בקדושת ערך החיים דורשת כי בקשות כניסה לצורך קבלת טיפול רפואי הומאניטרי יבחנו באופו פרטני. אף שהעתירות התייחסו למקרים נקודתיים, הבהיר בית המשפט כי מדיניותה המוצהרת של המדינה אינה עולה בקנה אחד עם העקרון ש"איש בחטאו יומת".

בג"ץ אולי הציל את המדינה מעצמה הפעם, אולם החרפה המוסרית שבעמדת המדינה עדיין תלויה ועומדת. שלא בכדי, המדינה בחרה להתמקד, לאורך כל הדיון, לא באחריותה של ישראל כלפי תושבי הרצועה, אחריות ממנה היא מתנערת, אלא בכך שאין לתושבי עזה אין זכות מוקנית להכנס לישראל, וממילא אין לישראל חובה לאפשר כניסה כזו. בשבוע שעבר חזרה עורכת דין ספדי-עטילה, המייצגת את המדינה בבג"ץ, על טענה זו.

הבחירה של נציגי המדינה להתמקד בנקודה זו אינה מקרית. הכניסה למדינה נתפסת כהיבט מובהק של ריבונות, בו למדינה פררוגטיבה כמעט מוחלטת. על פניו, טענה זו נראית, מבחינה משפטית פורמלית, כנכונה: לאף אדם שאינו אזרח המדינה אין "זכות מוקנית" להכנס לארץ. אבל גם אם זו נקודת המוצא, וגם אם נניח בצד את הסוגיה הבינלאומית בדבר אחריותה הספציפיות של ישראל כלפי תושבי עזה, אין משתמע מכך שכל קריטריון שהמדינה מפעילה ביחס לבאים בשעריה הינו לגיטימי, או חוקי. גם אם לאף אדם אין זכות קנויה להכנס לישראל, אישור כניסה לקבלת טיפולים רפואיים חייב להנתן, כמו כל משאב או הטבה אחרים הניתנים על ידי המדינה, על בסיס קריטריוניים רציונלים וסבירים, הניתנים להצדקה, והעולים בקנה אחד עם ערכיה הבסיסיים של המדינה.

המדיניות של מניעת כניסה לטיפולים בישראל של חולי סרטן בגירים "המקורבים לחמאס", אינה מבוססת על טעמים כאלו, ואין דרך לפרש אותה מלבד ענישה קולקטיבית פסולה ויוהרה אנושית החותכת חיים על פי קריטריונים גסים, משל היה מדובר ברף כניסה למתקן בפארק שעשועים. הסבר פרקליטות המדינה בבג"צ לפיו מטרת המדיניות היא הפעלת לחץ על החמאס, כמו מספק הוכחה נוספת כי מדובר במדיניות מכוונת של שימוש באנשים – במקרה זה חולי וחולות הסרטן הבגירים – ככלי להשגת מטרה חיצונית. לא מדובר בצרכים ביטחוניים מיידים וגם לא באי מתן הטבה אשר המדינה ממילא אינה מחוייבת לתת. זהו נספח נוסף בפרק האמצעים המתבססים על שיוך קולקטיבי המפרים את הערך הבסיסי ביותר של כבוד האדם, את החובה לראות באדם מטרה בפני עצמה, ולעולם לא אמצעי, ואת הנגזרת מעקרון זה המחייבת להעניש אדם על חטאיו שלו בלבד. צמד המילים "קרבה לחמאס", אולי עוזר להחליק את גלולת העוול הזו בגרון, אבל זה רק מכיוון שהפסקנו כבר לקרוא את האותיות הקטנות של החפיסה שבה היא מגיעה. איפשהו בין המנטרה עניי עירך קודמים, לחברתה: הקם להורגך השכם להורגו, האוזן הישראלית חיה בשלום עם שורה תחתונה שבה בלא כל רציונאל מתקבל על הדעת, קובעת המדינה רף מוסרי של מי יחיה ומי ימות, בתקווה שהסיפור יתוייג פעם בתודעה הלאומית כאילוצי ביטחון.

ההחרגה של ילדים מתחת לגיל 16 רק מבליטה את השרירותיות והאכזריות של מדיניות מניעת הכניסה – אם שימוש בחפים מפשע הינו לגיטימי כדי להפעיל לחץ על החמאס, מה מותר ילדים ממבוגרים? על בסיס איזה קריטריון מוסרי ניתן להצדיק מניעה מכוונת של טיפול רפואי מילד בן 16.5 ולא מילד בן 16? האם הטיעון של "אי חובת כניסה" בכלל רלוונטי כאן? ואולי זה רק הסיפור שאנחנו רוצים לספר לעצמנו או לעולם? זה שבו אנחנו לא חיות המונעות טיפול מציל חיים מילדים? ולעזאזל אלה שאיתרע מזלם והסרטן קונן בגופם בשנה הלא נכונה.

מדינה לא צריכה להיות חייבת מבחינה משפטית טהורה לאפשר כניסת חולים לשטחה לקבלת טיפול רפואי מציל חיים, על מנת שסירובה לעשות זאת, יהווה שפל מוסרי בלתי נתפס. תיוגם של בני ה 16 ומעלה כבעלי קרבה משפחתית לחמאס, אינו הופך שפל זה לנסבל יותר, הוא רק חושף את הצביעות של המדינה שחרתה על חוקתה את כבוד האדם.

בעוד שבועיים תחגוג המדינה היהודית את חגיה המסורתיים, ובבתי הכנסת שלה ישמע ברעד המזמור ונתנה תוקף, וביראה גדולה ימנו המתפללים מי לחיים ומי למוות. ראוי היה שאותה יראה תיאחז בידי פקידי ונציגי המדינה, שעה שהם מבקשים לעצמם את הזכות להכריע, באותה שאלה בדיוק.

פורסם לראשונה בהארץ.