ענישה רק בלית ברירה

בפרשת השבוע אנו קוראים את הציווי לבית דין להלקות את מי שעובר על מצוות התורה:
כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־ הָרָשָֽׁע. וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר. אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ: (דברים כה, א-ג).

ואולם, מעיון במבנה הפסוקים נראה כי עיקר החידוש שבהם הוא לא עצם המצווה להכות, אלא דווקא ההגבלה של ההלקאה. הכתוב מדגיש מספר פעמים – 'כדי רשעתו', ולא יותר מכך, 'במספר' המדוייק, ולא לפי שיקול דעת. אם לא די בכך, מוסיפה התורה פסוק שלם שעניינו הוא להזהיר מפני הכאת יתר – 'ארבעים יכנו לא יוסיף'. רבי שמעון, המובא בילקוט שמעוני על אתר, אף לומד מכאן כלל יסודי יותר על מגמת הענישה:
רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק (והרשיעו את הרשע) - צדקהו כדי שלא ילקה.

כלומר, יש לשאוף להמעטת השימוש בעונשים, הן בעצם הפעלת העונש והן בהיקף חומרתו. ואמנם, חז"ל המשיכו את מגמתה של התורה וגרעו מארבעים המלקות מכה אחת, וכך נותרו רק 39. לפי פשט דברי הגמרא נראה שמדובר בלימוד מהפסוק הנובע מכפילות האזהרות שלא להרבות במלקות (מכות כב ע"ב) אולם הרמב"ם סובר ככל הנראה שמן התורה חייבים ארבעים מלקות, וחז"ל הם אלו שגרעו מכה אחת (רמב"ם הלכות סנהדרין יז, א; וכן כס"מ שם, ודיונו המאלף של המנ"ח במצוה תקצ"ד אות א). חז"ל ולמדו מפסוקים אלה עוד דינים רבים שעיקרם נוגע להגבלת הענישה וקציבתה. כך, למשל, מורה הגמרא כי כל המשלם אינו לוקה, ולמדו זאת מן המילים 'כדי רשעתו': 'משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות' (מכות דף ד ע"ב).

חז"ל צמצמו את תחולתן של המלקות בזירה נוספת. לפרשה נסמך באופן די תמוה איסור אחר, ללא שום קשר לכאורה לדין המלקות: 'לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁו' (דברים כה, ד)ֹ. מסמיכותם של פסוקים אלה לפסוקי המלקות למדו חז"ל (מכות דף טו ע"א ואילך) כי המלקות נוהגות דווקא בלאוים הדומים ל'לאו דחסימה', אך אינן נוהגות בלאוין הניתקים לעשה (שמצוות עשה כתובה אחריהם, או שמצוות עשה יכולה לכפר עליהם) או בלאוין שאין בהם מעשה (שעוברים עליהם ע"י דיבור, או בצורה פסיבית).

נראה כי הסמיכות התמוהה כל כך בין פרשת המלקות לאיסור 'לא תחסום' דורשת גם הסבר רעיוני. ואמנם, כמה מהאחרונים הציעו פירושים שונים לסמיכות זו (ראה אלשיך; העמק דבר). על פירושים אלה אפשר להציע עוד אחד, מתוך פרשנות יצירתית משהו לדברי הספרי:
את השור אי אתה חוסם, אבל אתה חוסם את האדם (ספרי כי תצא פסקה רפז).

לכאורה, לפי מקור זה (שגם הובא ברש"י לפרשתנו) החמירה התורה בעינוי השור יותר מאשר בעינוי האדם! ואולם, מדיון הגמרא בבבא מציעא (פח ע"ב) יוצא למעשה כי האיסור 'לחסום' אדם מלאכול הוא חמור ונרחב יותר מהאיסור לחסום בהמה (והדברים מבוארים במזרחי בפרשתנו). את דברי הספרי יש להבין אפוא בהקשר רעיוני רחב יותר: בהמה פועלת מתוך שאיפה לספק את צרכיה, וגם כאשר היא מפעילה אלימות – היא עושה זאת מתוך מניע הישרדותי ביסודו. לא כן האדם, המסוגל להפעיל אלימות למטרות אחרות, ולעתים אף 'אלימות לשמה'. לכן את השור המלחך את האוכל תוך כדי עבודתו אין לחסום, אך את האדם, שהתורה נתנה בידיו סמכות להפעיל אלימות במסגרת תהליך הענישה, יש לחסום ולהגביל היטב. הענישה נתפסת תמיד כאילוץ שבלית ברירה. לימים הוסיף על כך החזון איש גם מימד רגשי: אף על פי שיש הכרח להשתמש באמצעי ענישה, כדי 'להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל', יש להקפיד ש'העונש צריך להיעשות מתוך יגון עמוק, ונקי מחשש צרות עין בשל אחרים' (חזו"א על או"ח, נו, ד).

(תודה לאסף בכורי שסייע לי בגיבוש הרעיונות).

פורסם לראשונה ב"שבתון".