"שנאת חינם" או "צרכים ביטחוניים"

זה לא נעים לראות אדם מופשט מבגדיו לעיני כל רק בגין היותו חלק מקולקטיב, אבל זה עדיף מלהתפוצץ עם אותו אדם באוויר. ומחסומים, כן זה נורא לראות אב מושפל לעיני בנו, אבל מה לעשות שהם שולחים מחבלים גם באמבולנס. לא נסכים להשפלה בגין מכירת ביגלה בתשעה באב, אבל ביטחון? זו כבר אופרה אחרת.

בתחילת השבוע, בעיצומו של צום תשעה באב, העלה חבר מועצת העיר ירושלים אריה קניג סטטוס לעמוד הפייסבוק שלו ובו ביקש להתהדר בדאגתו לירושלים היהודית:

יהודים, יש מי שדואג לשמור על אופיה היהודי של ירושלים
היום אחר הצהריים פנתה אלי תושבת העיר שנתקלה בדוכן לא חוקי בשער יפו, דוכן אשר בעליו מכר בייגל ופלאפל וזאת בתוואי הראשי של עולי הרגל לכותל המערבי והר הבית, בעיצומו של תשעה באב.
התוצאה לעיניכם – כפי שהתחייבתי, דאגנו לייהד את ירושלים. דאגנו לשמור על אופיה ועל התחושה שאתה גר/מבקר בעיר יהודית. הבסטה על כל שלל מאכליה הוחרמה.
תודה לפיקוח העירוני של ירושלים

אלא שקניג לא תיאר לעצמו את מבול התגובות המגנות שגרר הסטטוס שהעלה, גם מאנשי ימין מובהקים כמו למשל עיתונאי מקור ראשון יהודה יפרח, שכתב בתגובה: "חסר טעם, רע ולא מתאים. מה מפריע לך שערבי מוכר בייגל?".

ואמנם, עד מהרה הפך הגינוי החריף לפוסט, לנושא לדיון בפני עצמו כשרבים ראו בו נקודת אור משמחת. גינוי מגורם מוסדי אולי לא נשמע מייד, אבל הנה ראו: שמחה לאיד והשפלה אינן מוכרות. קניג קיווה אולי לרכב על גב הלאומנות הדתית השוטף את המדינה, אך תקוותו נופצה בפניו, והושב לו שבעתיים. שנאת חינם ביום החורבן נוכח לחם המושלך על הרצפה - לא בבית הלאומי שלנו.

אכן. יש על מה לשמוח. הגם שנוכח הרוע הנוטף מהסטטוס המכוער, קשה לדמיין תגובה אחרת. ובכל זאת, קשה שלא לשאול מדוע לא נשמע קול זעקה דומה, או אפילו קרוב, אל מול השפלה מתמשכת שחווים ערבים באופן שגרתי? האם רק כאשר להשפלה מוצמדת שמחה לאיד, היא ראויה לגינוי? הפיכת מרכולתו של רוכל בפניו היא אכן אכזריות משוועת, אבל ההשפלה פנים רבות לה. השפלה היא גם פרופיילינג חודרני בשדה התעופה, עמידה בתורים אינסופיים במחסומים, הלאמת קרקעות. והשפלה היא גם התבוננות בחגיגות סלפי אחרי אישור חוק שמעגן אפליה נגדך במדינה שבה נולדת.

התשובה ברורה כמובן והיא נעוצה, כמו במקרים אחרים, בצמד המילים ״צרכים ביטחוניים״. זה לא נעים לראות אדם מופשט מבגדיו לעיני כל רק בגין היותו חלק מקולקטיב, אבל זה עדיף מלהתפוצץ עם אותו אדם באוויר. ומחסומים, כן זה נורא לראות אב מושפל לעיני בנו, אבל מה לעשות שהם שולחים מחבלים גם באמבולנס. ובאמת שלא נעים לנו למקם יחידות צבאיות בבתים מאוכלסי ילדים, אבל במלחמה כמו במלחמה אתם יודעים. ונכון שהשפה הערבית בעצמה עוד לא הרגה אף אחד ויישובים ליהודים בלבד לא באמת מקדמי ביטחון, אבל זו מדינה יהודית ואתם יודעים מה קורה ליהודים כשאין אחת כזו. והעיקרון ברור. חלב אם או פורמולה - תודעת קודם החיים עצמם היא המזון עליו גדל העם היהודי. לא נסכים להשפלה בגין מכירת ביגלה בתשעה באב, אבל ביטחון? זו כבר אופרה אחרת.

אפשר אולי להבין זאת במסגרת תזה לפיה הטעם לחיים גובר על הטעם שלא להשפיל, ולצד תזכורת כי בשכונת המגורים שלנו, החיים הם לא דבר מובן מאליו. אלא שנרטיב האיום הביטחוני שבשמו הכל מותר, מגיע עם חטוטרת של דהומניזציה, וזו מצדה גוררת נורמליזציה של ההשפלה. וכך - בחסות ההרגל, עובר העוול המוסרי הזה, גם כשאפשר בלעדיו, גם כשאין באמת בסביבה צורך ביטחוני להצדיק אותו, ולמרבה האירוניה - גם כשגורמי ביטחון מזהירים שהשפלה עשויה לעתים להוות קטליזטור להסלמה ואלימות, ושללא יצירת תקווה קשה עד בלתי אפשרי לעצור את מי שאין לו מה להפסיד ונלחם על כבודו.

אפשר לשמוח במחאה רבתי שעוררו הדברים הנלוזים של קניג. היא היתה במקומה וסביר שלימדה את חבר מועצת עיר הבירה שיעור. אבל כדאי לזכור שהשפלה היא מהרעות שבעוולות כנגד בני אדם, והיא כזו, גם כשהיא לא מלווה בתמונות מתרברבות, וגם כשהיא מכובסת באבקת הישרדות קיומית שנועדה להשקיט קצת את מצפוננו.

גם נוכח צרכים ביטחוניים אמיתיים, עלינו לנהוג ביראה כלפי פגיעה בכבוד האדם. לעולם לא לקבל בהבנה ואדישות תמונות אנשים - בני אדם כמונו ממש - המחכים שעות בקור ובחום, לדרוש למצוא תחליף לבידוק ביטחוני משפלי המתבסס על פרופיילינג, ולהבין שגם אם לא הכל אשמתנו, מצבם של תושבי עזה שאוכל נמנע מהם, הוא פצצה מוסרית מתקתקת.

לא צריך להיות מומחה לנפש האדם או לביטחון, כדי להבין שתהיה אשר תהיה יעילותן הביטחונית של פעולות משפילות, הן מגבירות שנאה ומוטיבציה לפיגועים, ולא צריך דוקטורט בפילוסופיה של המוסר כדי להפנים את גודל העוול הכרוך בפעולות כאלה. את זה צריך לזכור, בפעם הבאה שאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, בגלל מוכר ביגלעך.

פורסם לראשונה בהארץ.