נזקי פסקת ההתגברות הספציפית

די ברור שהפרקטיקה של שימוש בפסקאות ספציפיות תיכלל מראש בהסכמים קואליציוניים לנושאים שהם חשובים מספיק למפלגות השונות. משום מה מהלך זה משווק ככזה שלא יפגע, או שיפגע משמעותית פחות, בערכי הדמוקרטיה ובמעמדו וכוחו של בית המשפט העליון, לעומת פגיעתה של פסקת ההתגברות הכללית שהוצעה לאחרונה

Flash90

לאחרונה פורסם כי בקואליציה מבקשים "ללכת עם ולהרגיש בלי" בענין פסקת ההתגברות. ח"כ שולי מועלם מהבית היהודי הציעה "פסקת התגברות ספציפית" המתקנת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולפיה, ניתן יהיה לחוקק חוקים הנוגעים ל"מסתננים", ברוב של ששים ואחד חברי כנסת, שפוגעים בזכויות האדם באופן קשה שהיה עלול להביא לפסילתם בבג"צ. משמע, שניתן יהיה לפגוע בזכויותיהם המנויות בחוק היסוד: כגון הזכות לחיים, לחירות, לכבוד אנושי ועוד, שלא לתכלית ראויה או במידה שעולה על הנדרש.

משום מה, מהלך זה משווק ככזה שלא יפגע, או שיפגע משמעותית פחות, בערכי הדמוקרטיה ובמעמדו וכוחו של בית המשפט העליון, לעומת פגיעתה של פסקת ההתגברות הכללית שהוצעה לאחרונה והמהלכים לחקיקתה נבלמו. אך למעשה, נזקי פסקת ההתגברות הספציפית לא שונים מהותית מנזקי פסקת ההתגברות הכללית.

ראשית, ממילא, גם אם היתה נחקקת פסקת התגברות כללית, השימוש בה היה בחקיקה ספציפית, לנושאים מוגדרים ותחומים. אם כן ברור שאם תחוקק פסקת התגברות לנושא ספציפי אחד, אין שום סיבה להניח שלאחר שיווצר כזה תקדים, כי לא יחוקקו שוב בהזדמנויות נוספות, פסקאות נוספות, בשל צרכים פוליטיים או צרכים אחרים: בנושאי דת ומדינה, בקשר למאבק בטרור, בעניני תקציב, ובוודאי שלעניין גיוס החרדים.

כמו פסקת ההתגברות הכללית, די ברור שהפרקטיקה של שימוש בפסקאות ספציפיות תיכלל מראש בהסכמים קואליציוניים לנושאים שהם חשובים מספיק למפלגות השונות. מכאן, שאין הבדל משמעותי, למעט הצורך הפרוצדורלי לתקן בכל פעם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (עניין שלא דורש שום הליך מיוחד או רוב מיוחד), בין הפסקה הספציפית והפסקה הכללית. מרגע שתסומן הפרצה בגדר יהיה קשה מאד לסגור אותה. כל הנימוקים שהיו נכונים כנגד פסקת ההתגברות הכללית נכונים גם כאן. ובעיקר – הותרת הכנסת (והממשלה ששולטת בה בפועל) כגוף בעל כח מוחלט, שאין שום הגבלה על הרוב הפוליטי והקואליציוני שבו - דגם שלא קיים בשום שיטת ממשל דמוקרטית בעולם.

בכל שיטה דמוקרטית יש מגבלות שונות, משולבות, על כוחו של הרוב הנבחר, כגון שני בתי פרלמנט, שיטה נשיאותית, בחירות איזוריות, כפיפות לאמנות בינלאומיות מחייבות וכך גם ביקורת חוקתית של בית המשפט. בישראל ישנו גוף אחד בלבד המגביל את שלטון הרוב, והוא בית המשפט, ופסקת ההתגברות תהפוך את פסיקותיו להמלצה. מצב זה יהפוך את המיעוטים, והפרטים, למחוסרי הגנה משפטית כלשהי, מפני השלטון, ויותיר את הדמוקרטיה הישראלית כקליפה דקה של הכרעת רוב ותו לא.

שנית, חוקה, וחוקי יסוד, בוודאי כאלה העוסקים בזכויות, לא אמורים לעסוק בנושאים ספציפיים כל כך, אלא לקבוע עקרונות יסוד וכללים. הטענה המובעת בדברי ההסבר שאין שוני בין מהלך זה והמהלך שנעשה בשנת 1992 באשר לפסקת ההתגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק היא שגויה. פסקת ההתגברות בהקשר לחופש העיסוק היא בקשר לכל הזכות והיא אינה מוגבלת רק לגבי אנשים או עיסוקים מסויימים. כמו כן, אין להשוות את הזכות לכבוד, לחירות, לחיים וזכויות אחרות המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפשרה שנעשתה בזמנו בקשר לזכות לחופש עיסוק.

ומעבר לכך, יש מסר אקספרסיבי, חינוכי, איום שעולה מהפסקה הספציפית ל"מסתננים": המסר לפיו הם אינם זכאים לזכויות ככל בני האדם. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהעדר חוקה שלמה, הוא המסמך המכונן והחשוב ביותר, אחרי מגילת העצמאות, שלאורו אנו יכולים לחנך ילדים ובני נוער לערכי מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנזק מזיהום המסמך החוקתי הזה על ידי פסקה שלפיה ה"מסתננים" לא זכאים לכבוד האדם, ככל אדם, יהיה נזק אדיר.

פורסם לראשונה בהארץ.