פרטיות ושליטה

האם נכון שחברה המספקת שירותי גלישה וטלוויזיה תתמזג עם חברת כרטיסי אשראי? האם נכון שחברה השולטת במיטות חכמות ויודעת לנטר את דפוסי העייפות שלי תשלוט גם במידע אודות תרופות שאני נוטלת?

shutterstock

קשה לתפוס כיצד דירקטיבה ארוכה, מעורפלת ועמוסה תתי סעיפים של האיחוד האירופי, הפכה להיות עניין שמדברים עליו במהדורות החדשות. אבל, כך קרה בחודש האחרון עם דירקטיבת הגנת המידע והפרטיות (GDPR) שנכנסה לתוקף ברעמי יחסי ציבור וצהלולים: סוף סוף הפרטיות בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות! סוף סוף יוכל מישהו להשית קנסות אדירים על ענקיות המידע!

אבל, כשיפוג מעט הרעש, חייבים לשאול ביושר: האם באמת מדובר בהתקדמות כה משמעותית בהגנה על הפרטיות?
התפיסה ה GDPR-ית בנוגע למידע היא תפיסה של פרטיות כשליטה שלי במידע אודותי. המידע הוא שלי ואני היחידה שיכולה לקבוע מה יעלה בגורלו. אני אחליט מה הערך הכלכלי שלו עבורי, ומה אני מרוויחה או מפסידה אם אני מוותרת עליו. ארצה - אמכור אותו, ארצה – אתחרט על כך ואדרוש למחוק את מה שמסרתי. זכותי, בגלל השליטה הזאת – לעיין במאגרים שיש בהם מידע שלי, ובוודאי שאסור לאיש לעשות פעולות במידע הזה שלא בהסכמתי אלא בכפוף לחריגים. וכמובן הבאזז וורד התורן: הנדסת פרטיות, כלומר עיצוב מוצרים בדרך שתיקח בחשבון את הצורך לעזור לי לחזק את שליטתי במידע.

יש כאן כשל אחד.
הכשל הוא שזאת פיקציה אדירה. אי אפשר, בכנות, לדבר על קבלת הסכמה לפגיעה בפרטיות בעולם שבו מידע מעובד בדרכים שונות ולמטרות שאת חלקן לא ניתן לצפות מראש בעת ההסכמה. יותר מזה, כל מומחה מתחיל לכלכלה התנהגותית יספר לכם, מה שאתם בוודאי יודעים בעצמכם מניסיון, שאף אחד לא קורא את תנאי השימוש גם אם הם כתובים בצורה קצרה יחסית או באותיות גדולות, והם לא כתובים כך. אנחנו מעדיפים להיות נבערים מרצון כי זה חוסך זמן וריכוז ועצבים, והנטייה האנושית לגמרי שלנו היא להיות אופטימיים ולחשוב שאין לנו מה להסתיר ושום דבר רע לא יקרה.

אם זה לא מספיק, הרי שהתופעה הפסיכולוגית של "פרדוקס הפרטיות" מלמדת גם היא על חוסר התאמה מהותי בין תפיסת הפרטיות כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרות של משתמשים (אכפת לי נורא מהפרטיות שלי) לבין ההתנהגות בפועל (אז אמרתם פיצה חינם? סבבה. אלו פרטים אתם צריכים?). רובנו לא משתמשים בדפדפנים המאפשרים יותר אנונימיות, ואנחנו נכונים למסור פרטים בכדי להינות משירותים, לפעול ברשתות חברתיות, לקבל מתנת יום הולדת בגלל כרטיס מועדון ולהשתמש בשירותים מבוססי מיקום.

עוד עניין שנוח להתעלם ממנו הוא שגם אם קראנו את תנאי השימוש בעיון ונתנו את הסכמתנו המלאה והמודעת, להסכמה הזאת יכולות להיות החצנות שליליות על אחרים. הרי הצטרפות לרשת חברתית מאפשרת לקבל את רשימת אנשי הקשר, ותיוג פנים מאפשר ללמוד על מי שנמצא אתנו בתמונות שהעלינו לרשת גם אם הוא עצמו לא פעיל בה, בבחינת אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה. שלא לדבר על מסירת מידע גנטי שמאפשרת ללמוד הרבה על בני המשפחה.

בקיצור, עם כל מעלותיה של הדירקטיבה האירופית החדשה, היא בעיקר מחזקת שליטה מדומיינת למדי שלנו במידע האישי אודותינו.
יותר מזה. ההתמקדות בדירקטיבה היא מסך עשן, וזה משום שהסיפור הגדול של הפרטיות הוא לא שליטה אלא "מלכודות אוטונומיה". המלכודות האלה הן היכולת לעשות שימוש במידע אישי כדי לבנות פרופילים אישיותיים, פסיכולוגיים והתנהגותיים מאד מדוייקים, באמצעות ניתוח על ידי מכונות לומדות, ואז – טירגוט חוזר של מסרים פרסומיים המתאימים בדיוק לצרכים של הפרופילים האלה, בדרך שיוצרת תהליכי שכנוע בצורה אישית ותפורה לפי מידה, בעוצמה ובחודרנות שלא היו קיימות בעבר.

אנחנו כבר מזמן לא במערכות ההמלצות על מוצרים של אמזון, בהצעות המסלולים של ווייז או בתשובות של סירי לגבי מזג האוויר במקום שבו אנו נמצאים. אנחנו במקום שבו ויתור שלנו על קבלת החלטות מתמזג עם יכולות שכנוע חסרות תקדים, חלקן מצד מערכות כמו-אנושיות, והכל בהתבסס על המידע האישי הנצבר אודותינו.
די לדמיין את השיחה הבאה ביני ובין אלקסה, העוזרת האישית מבית אמזון:
אני: בואי נזמין ארוחת ערב!
אלקסה: מה תרצי?
אני: פיצה!
אלקסה: אבל אתמול אכלת ג'אנק פוד, בואי נזמין היום סלט.

כל זה טוב ואפילו יעיל כשמדובר על מכירת מצרכים ואספקת שירותים. אבל, מה קורה כשמנצלים את הטכנולוגיות האלה כדי למכור רעיונות, לייצר מלכודות אוטונומיה לגבי אמונות, ובעצם ליצור הנדסת בחירות. נכון, פרשת קיימברידג' אנליטיקה עדיין לא הוכיחה את קיומן של מערכות בינה מלאכותית מושלמות ומשכנעות, אבל זיהוי אנשים הפגיעים לשינוי דעה, התמקדות אישית וחודרנית בהם, ויצירת פרופילים התנהגותיים ורגשיים לצרכי בחירות הם הסיפור של התקופה הזאת, וזה כבר עניין גדול הרבה יותר משליטה אישית במידע. זה עניין שיהפוך את ההליך הדמוקרטי עצמו לחסר משמעות. לא רק הגודל של פייסבוק, חוקי הכוח וההטיות של השיח הציבורי שהיא מייצרת - אלא טכניקות השימוש במלכודות האוטונומיה הן האיום על הדמוקרטיה.

לכן, פרטיות בעולם דיגיטלי לא יכולה להיות רק זכות אישית של כל אחד לשלוט במידע אודות עצמו אלא זכות שיש לה היבטים עבורנו כחברה, כקבוצה. ברמת התפיסה היא צריכה לעבור את התהליך ההתפתחותי שעברה אחותה הבכורה, הזכות לחופש ביטוי. כמו שהזכות לחופש ביטוי התפתחה מזכותו של כל פרט לצעוק ככל העולה על רוחו אל הזכות הקבוצתית שמשמעה הצורך בקיום שיח ציבורי עשיר ומתפקד כדי שנוכל לנהל הליך דמוקרטי תקין, כך גם הפרטיות חייבת להתפתח מזכותו של כל פרט לסחור במידע אודות עצמו לזכות הקבוצתית להגנה מפני מלכודות אוטונומיה בהקשרים של בחירות.

לכן, ברמת הפתרונות נדרשת התבוננות הרבה יותר רחבה מאשר זו שמבוטאת בדירקטיבה האירופית. בתוך דיני התחרות יהיה צורך לפתח תפיסות הרואות במידע פרטי שוק בפני עצמו, ורשויות התחרות יצטרכו להסתכל על העומק, הרוחב, והריכוזיות של מידע פרטי המוחזק בידי גוף יחיד, לא משנה באיזה מוצר קצה הוא מגולם. למשל, האם נכון שחברה המספקת שירותי גלישה וטלוויזיה תתמזג עם חברת כרטיסי אשראי? האם נכון שחברה השולטת במיטות חכמות ויודעת לנטר את דפוסי העייפות שלי תשלוט גם במידע אודות תרופות שאני נוטלת?

באותה מידה דיני תעמולת הבחירות יצטרכו לתת מענה האם יש סוגים של מידע אישי שאסור לעשות בו שימוש במהלך מסעות תעמולה, והאם ראשי רשויות מקומיות, למשל, יכולים לעשות שימוש במידע אודות אזרחים שנמצא בידי הרשות ולאגם אותו עם מידע מן הרשתות החברתיות כדי ליצור פרופילים מדוייקים ולטווח אותם באופן מדוייק.

ואחרי כל הדברים האלה כדאי גם לזכור שפרטיות איננה רק שליטה או תנאי מוקדם למימוש הדמוקרטיה. פרטיות מיועדת להעניק לנו שלוות נפש, מתוך ידיעה שיש מרחבים שבהם איש אינו נמצא עמנו. בעולם שבו אנו מוקפים בחיישנים, שחלקם מגולמים באמצעות מכונות שהממשק שלהן אנושי עד אימה, עשוי להתפתח פה דור שלם של אנשים שיסבלו מחרדות, מעוררות פסיכולוגית בלתי נגמרת, מתחושה שלעולם לא ייעזבו במנוחה. אם העולם הדיגיטלי הביא בכנפיו דיכאונות בגלל שימוש יתר ברשתות חברתיות, התמכרויות למכשירים ולאפליקציות, וחוסר עכבות מקוון ונכונות להקליד כל דבר שלא היינו מעלים בדעתנו לומר פנים אל פנים – הרי שלעולם דיגיטלי ללא פרטיות יהיו גם מחירים רגשיים לא מבוטלים. ה – GDPR, עם כל הקסם הטמון בה, מבקשת לסייע לנו לשלוט במידע לאחר שכבר נאסף. אבל את המחירים הרגשיים האלה אפשר יהיה לחסוך רק אם נפסיק לחשוב שחובה לאסוף מידע פרטי באופן כל כך אובססיבי.

פורסם לראשונה בדה מרקר.