סוף מעשה במחשבה תחילה
האם מי שכה התגאה במהלך פיצול ערוץ 2 אך לפני כמה חודשים, ייקח עכשיו אחריות על הכישלון שתוצאתו היא שפלורליזם בשוק החדשות – אין, שחקנים עם מודל עסקי יציב – גם אין, ונשארנו רק עם מעורבות פוליטית בלתי נגמרת באסדרת השוק. וזו כנראה רק ההתחלה
בסתיו האחרון התגאה שר התקשורת בכך שהוא זה שהכניס תחרות בשוק הטלוויזיה על ידי כפיית הפיצול של ערוץ 2 לשני ערוצים – רשת וקשת. כשנשאל בראיון לקראת הפיצול מה דעתו לגבי ההערכות המדברות על כך שאחד המתחרים בשוק יקרוס, קבע בביטחון רב כי "אין הערכות, זה הכל סיפורים כדי למנוע את הפיצול". אבל האמת היא שהכתובת הייתה על הקיר. פחות משנה לאחר שהתבצע מהלך שחייב את הזכיינים להוציא עשרות? מיליונים; את הציבור להתרגל למספרי אפיקים חדשים בשלט; ואת הרגולטורים לפקח על שלושה שחקנים – השוק חוזר ומתכנס שוב למבנה של שני שחקנים גדולים. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהרפורמה הזאת הייתה פשוט מיותרת.
הרפורמה היתה מיותרת משום שלא היתה לה היתכנות כלכלית. שוק הטלוויזיה שלנו פשוט קטן מידי בשביל לשאת על גבו שלושה שחקנים עמוסים בחבילת המחויבויות הקיימת. לא רק שאנחנו מדינה קטנה אלא שתקציבי הפרסום בטלוויזיה מהגרים אל הדיגיטל בסערה. שוב התגלה הפער המוכר בין הדמיון למציאות בכל הנוגע לתכנון שוק התקשורת.
הרפורמה היתה מיותרת משום שאיחרה את זמנה. גם אם הייתה לה חשיבות בעולם שלפני הדיגיטל והרשתות החברתיות, גם אם הייתה הזדמנות לממש אותה כמה שנים קודם – הדחיות האינסופיות שלה הביאו למצב שהיא נערכת בשוק שגודלו ואופיו שונים בתכלית.
הרפורמה הייתה מיותרת משום שבמקום לטפל בבעיות המהותיות של שוק הטלוויזיה, למשל כמה כסף צריך באמת להשקיע ביצירה מקורית בעברית וכיצד הסכום הזה צריך להתחלק בין שחקנים שונים, בטלוויזיה, באינטרנט, בכבלים ובלוויין, או - מהי המשמעות של הרגלי הצפייה השבטיים של הציבור הישראלי בטלוויזיה - היא טיפלה בסימפטומים באופן פופוליסטי באמצעות פירוק ערוץ 2. במקום לשאול איך לנתק את שוק התוכן החדשותי עד כמה שאפשר מבעלי הון ששולטים באיזורים אחרים במשק או מה תפקידו של שידור ציבורי בנשיאה בנטל המחויבויות כלפי התרבות והחדשות – עסקו כאן בפירוק תאגיד השידור הציבור לשני תאגידונים ובאירוויזיון.
הרפורמה הייתה מיותרת משום שפספסה את השאלה הכי קרדינלית בנוגע לשוק הטלוויזיה העכשווי והיא איך מסדירים באופן הוגן ושוויוני את שוק הטלוויזיה בד בבד עם השחקנים שמעבירים טלוויזיה על גבי האינטרנט כמו סלקום טיוי או פרטנר טיוי, ומה עושים עם שחקנים בינלאומיים דוגמת אמזון ונטפליקס.
אבל הרפורמה לא הייתה רק מיותרת אלא גם מזיקה.
ראשית, משום שהיא יצרה דימום משמעותי של תקציבי השקה אדירים ותשלומי עתק לטאלנטים במסגרת התחרות ראש בראש בין רשת לקשת. כשכולם מפסידים. עלינו לזכור: בעלי מניות המסכימים להזרים עוד ועוד תקציבים לערוצי טלוויזיה מפסידים לא עושים זאת ממניעים פילנתרופיים. כך נוצרה תחרות למראית עין, תחרות שמאחוריה עומדים אינטרסים כלכליים של מינוף הכוח התקשורתי לכוח פוליטי, גם במחיר של הפסדים כספיים.
שנית, משום שבמובנים רבים חולשתם של הערוצים הגדולים בשוק איפשרה את המהלך השערורייתי שעבר בכנסת בחורף – זה של העברת הערוצים הייעודיים ובראשם ערוץ 20 לשידור בברודקאסט המסחרי. חברי הכנסת בראשותו של יואב קיש יצרו סוגות חדשות של ערוצים זעירים כיד הדמיון הטובה עליהם, והודיעו בביטחון רב שבעוד עשר שנים יבדקו את ההגדרות מחדש, כשכבר יפרחו אלפי פרחים ואנו נזכה ל"גיוון" ושוק דעות פתוח. הסיסמאות של תחרות נישאו בפי חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות בחוסר אחריות. גם אם לא תהיה שום רגולציה בשוק הטלוויזיה, לא תהיה כאן תחרות. זה משום שהשוק קטן, והמוצרים הם כאלה שיוצרים יתרון לגודל ולכן גם נטייה לריכוזיות.
שלישית, משום שהמיזוג בין רשת לערוץ 10, באופן שמסתמן עכשיו, הוא לא בהכרח בשורה טובה לצופי הטלוויזיה בישראל. הוא ייצור עוד מאותו הדבר ויחליש את המאפיינים הייחודיים שיש לערוץ 10 בשוק הטלוויזיה. כלומר, יותר דגש על ריאליטי ופנאי ופחות על חדשות, תחקירים וסדר יום. עוד עיתונאים יפלטו אל שוק העבודה בעוד שבעלי הון יחזקו את שליטתם בחלקים גדולים יותר של השוק. לכן גם תפקידה של הרשות להגבלים עסקיים בתהליך הבדיקה של המיזוג, והאישור הדי הכרחי שלו – הוא לוודא שנשמרים כללים של הפרדה בין הבעלות לבין אנשי החדשות. בין האינטרסים הכלכליים לבין האינטרס הציבורי שלנו כצופים בשידורי חדשות מעניינים, מחדשים, מעמיקים.
השאלה היא, בסופו של דבר, האם מי שכה התגאה במהלך פיצול ערוץ 2 אך לפני כמה חודשים, ייקח עכשיו אחריות על הכישלון שתוצאתו היא שפלורליזם בשוק החדשות – אין, שחקנים עם מודל עסקי יציב – גם אין, ונשארנו רק עם מעורבות פוליטית בלתי נגמרת באסדרת השוק. וזו כנראה רק ההתחלה.
פורסם לראשונה בוואלה!.