המפלגות הסקטוריאליות - נזק עצום לפוליטיקה הישראלית

מפלגות סקטוריאליות בראי הפוליטיקה בעשורים האחרונים - קרקע פורה לשחיתות או התחשבות בטובת הציבור?

Flash90

הפוליטיקה הישראלית מאופיינת בעשורים האחרונים בריבוי של מפלגות סקטוריאליות. מפלגות אלו לא משרתות בהכרח אך ורק את הסקטור אליו הן שייכות אך הן מוטות באופן ברור לטובת קידום ענייניו. בחינה, לאו דווקא מעמיקה, של ערכי השיטה המשפטית שלנו מעלה כי הסקטוריאליזם בכלל והמפלגות הסקטוריאליות בפרט אינם מתיישבים עמה ומובילים לעיוות שלה. עדות לנזק הגדול בקיומן של מפלגות סקטוריאליות חזקות ורבות בפוליטיקה הישראלית, אנו רואים במשברים האחרונים עם המפלגות החרדיות המאיימות שלא להצביע בעד תקציב המדינה, אם לא ימצא פתרון להנצחת אי גיוסם של לומדי תורה, בהתנהלותן סביב המשבר המדומה של עבודות השבת ברכבת או בשביו של הליכוד בידיו של הבית היהודי, כפי שהתבטא בהתנהלותו ההפכפכה של ראש הממשלה בעניין מבקשי המקלט.

הבעיה היא, שעצם קיומן של מפלגות סקטוריאליות המתחייבות לדאוג בראש ובראשונה למגזר מסוים הוא בסיס וקרקע לשחיתות. אלו מפלגות שבבסיסן אינן פועלות בכדי לקדם את האינטרס הציבורי הכולל. קיומן ופעילותן מקיימות את הגדרת השחיתות הפוליטית וסותרות מיניה וביה את המאבק בה. גרוע מזה, קיומן ופעילותן משוות למאבק בשחיתות ממד של חוסר רצינות, של חוסר עקביות או של צביעות.

בסיס הבעיה הוא בכך, שברור שלא לכול הסקטורים בציבור הישראלי יש מפלגות, ולכן בהכרח הפעולה הפוליטית הסקטוריאלית תעוות את ההתנהגות השלטונית, ותביא לתוצאות חלוקתיות שאינן הוגנות ואינן שוויוניות. הגישה הסקטוריאלית אינה מבוססת על אוניברסליזציה. וכך, סקטור שלוקח לעצמו חירות לגזור קופון על חשבון הכלל, שומר לעצמו את הזכות לזעוק חמס כאשר סקטור אחר מצליח בכך. במצב שכזה, יוצא שכל דאלים גבר- זוהי שיטת חטוף ואכול ככול יכולתך. ממנה קצרה הדרך לעבר מעגלי נהנים ההולכים ומצטמצמים. כמו המטרושקה, הבובה הרוסית, הסקטור הגדול "מייצר" סקטורים פנימיים קטנים יותר בהיקפם, כדוגמת העיר שלי ועד לבובה הקטנה- האישיות הפוליטית עצמה ומשפחתה.

בני אדם צריכים למצוא צידוק למעשיהם. כיצד איפה מצדיקים המשתייכים לסקטור את הנתח העודף שהם נוטלים לעצמם על חשבון האחרים? בכך שהם רואים עצמם כנשואים מעם, ואילו את האחרים כנחותים. מכאן, הפן של סקטוריאליזם שלילי- פיחות ערך הדרה ושלילה של האחרים.

ברורים מאליהם הנזקים הקשים הנגרמים עקב כך ללכידות החברתית, לאזרחות המשותפת, לסולידריות שצריכה להיות חוצה סקטורים, לתחושת האחווה.
משום שהמכנה המשותף של הסקטור הוא לעולם צר, תהא זו טעות לחשוב שהסקטוריאליזם מבטיח לפחות הגנה אפקטיבית לאינטרסים של המשתייכים לסקטור. האינטרסים הזוכים להגנה עודפת הם אלה של הכוח ההגמוני בסקטור, ולא רק על חשבון האוכלוסייה הכללית שמחוץ לסקטור אלא גם על חשבון היסודות שאינם הגמוניים בתוך הסקטור: נשים, להטב"ים, בעלי מוגבלויות, ובכלל מי שאינם קרובים לצלחת העסקנים בתוך הסקטור.

בעולם הפוליטי של הסקטוריאליות מתמודדות מפלגות שבדרך כלל אינן מתיימרות להיות מפלגות שלטון. לא מתקיים אצלן הכוח המרסן, שיסודו בהרתעה הדדית, המאפיין פוליטיקה מבוססת השקפה הרואה לנגד עיניה את טובת הכלל. בפוליטיקה כזו, הרגל היא על הבלם משום שהשלטון עובר מצד לצד. הצד שנמצא בשלטון יודע שלא לעולם חוסן ומה שיעולל למיעוט הפוליטי העכשווי עלול לחזור אליו, ועם רבית, כאשר יתהפך הגלגל. לעומת זאת, הסקטור הקטן הוא שותף פוטנציאלי לכל שלטון. סיכוייו להגיע למדבר הפוליטי קטנים, ולכן הרגל שלו היא על הגז.

בפוליטיקה שמבוססת באופן ניכר על כוחות כאלו, מי ידאג לטובת הציבור? כיצד תימנע חלוקת שלל בלתי עניינית? כיצד ימנעו עסקאות חליפין בהן טובת הציבור בכללו היא מטבע שמשלמים בו כדי להשיג את התמיכה של מפלגה סקטוריאלית? כיצד ניתן יהיה לדאוג למי שמצבם מחייב דאגה כזו, אך אין הם בנות ובני הסקטור המיוצג פוליטית? ומה יהיה על אמון הציבור במערכת פוליטית שאינה מחויבת לטובתו? מדובר בשיבוש של המושג רצון העם שחייב לעמוד ביסוד החקיקה והפעילות הממשלית. די להתבונן במבנה המשוסע של מערכת החינוך הישראלית, כזה- שמסכל אזרחות משותפת בישראל, כדי להבין את המחירים העצומים, המצטברים, שהחברה הישראלית משלמת למול הסקטוריאליזם הפוליטי.

על מנת לראות את מלוא התמונה, עלינו להעמיד נגד עינינו לא רק את חברי הכנסת הסקטוריאליים אלא גם את השרים הבאים ממפלגות כאלה, את משרות האמון שהם מאיישים- את מי שהם ממנים לגופים, למוסדות, ולוועדות שיש להן כוח שלטוני. זאת ועוד, המסר הסקטוריאלי, הכפירה או הזלזול בטובת הכלל אינם רק נחלתו של השלטון. הוא מחלחל לסקטור כולו, ומנחה-מדריך את התייחסותו ופועלו. באופן כזה, מתגבשת פוליטיקה של זהויות מן הסוג הגרוע- רדוקציה לזהות אחת ויחידה, זהות קשוחה וסגורה, זהות המעודדת התבצרות תוך דחייה של האחר ומונעת הידברות, שיח, הבנה וקרבה.

יש להודות כי כוחן של המפלגות הסקטוריאליות בישראל אינו נובע רק מהן. הוא ניזון גם מהכרעה של המפלגות האחרות. אלו מעדיפות קואליציות ואף בריתות פוליטיות עם מפלגות סקטוריאליות ששיתוף הפעולה איתן נקנה בכסף על פני תשלום במחיר אידיאולוגי למפלגה שאינה סקטוריאלית. וגם המחיר בכסף של דאגה למגזר מצומצם נמוך בהכרח מדאגה לכלל הציבור. מימון יום חינוך ארוך למגזר בוודאי עולה הרבה פחות מכינון יום חינוך ארוך אוניברסלי.

האם סיפורן של המפלגות הסקטוריאליות בישראל הוא סיפר של הצלחה מבחינת הסקטור עצמו, ולו רק בממד של חלקיו המרכזיים? גם על כך לא ניתן להשיב בחיוב, אפילו כאשר מתבוננים במצטיינות שבין מפלגות אלו, מפלגות המגזר החרדי והדתי. אלו, המנסות לאחרונה לטעון כי הן מדברות בשם כלל הציבור, רחוקות מלהצליח להציג גישה מכלילה. הבית היהודי הוא כישלון חרוץ מבחינתם של מי שהם יהודים מבחינה סוציולוגית ולאומית, שאינם יהודים לפי ההלכה. המפלגות החרדיות גזרו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה על רבים מאד, רבים וטובים, שאינם כשירים ללימוד תורה אינטנסיבי כעיסוק יחיד. מפלגות אלו פוגעות ברוב הציבור החרדי שאינו מקבל הכשרה והכנה למציאות של עולם מודרני ונדון, לכן, לעוני מנוול, ובנשים שמוטל עליהם נטל בלתי אנושי של עול דאגה לבית ולילדים ועול של פרנסה. האם עשתה ש"ס דבר של ממש למען העניים המזרחיים בישראל או שמא תמכה במדיניות שהפקירה את האינטרסים שלהם, בין השאר בצמצום השיטתי של מדינת הרווחה?

אין כוונת הדברים לכך שכול מפלגה שאינה סקטוריאלית עדיפה בהכרח. מפלגה כללית נעדרת פרופיל, נטולת אג'נדה ברורה, היא מתחרה חזקה של המפלגה הסקטוריאלית, מבחינת הבעיתיות שבה. אין גם להבין שלא צריכה להיות דאגה לאינטרסים סקטוריאליים, אולם זו צריכה לקבל ביטוי בראש ובראשונה בתוך המפלגות הכלליות, בתוך מצרף כללי שבו מובאים בחשבון כלל האינטרסים באופן שהוא שוויוני והוגן מבחינת כלל הציבור. אין גם לשלול הצדקה עקרונית להקמת מפלגה סקטוריאלית עבור ציבור שסובל מהפלייה וקיפוח שיטתיים. אלא שמעבר לעיקרון ראוי לבחון היטב האם מפלגה כזו היא אכן הפתרון המיטבי לבעיות המיוחדות של הסקטור.

דבר אחד ברור- אין לקבל את המופע של המפלגה הסקטוריאלית כגזירת גורל. לטובת הפוליטיקה הישראלית רצוי שיותר אינטרסים יצורפו וישולבו בידי המפלגות ובתוכן ולא בשלב המאוחר, דרך פוליטיקה קואליציונית ופרלמנטרית. זהו אתגר גדול הרובץ לפתחן של המפלגות הכלליות להפוך עצמן לאכסניה מזמינה לכלל הסקטורים בחברה הישראלית. אם יעלה הדבר בידן, תוכל ישראל לצעוד לעבר פוליטיקה הוגנת ורציונאלית יותר.

פורסם לראשונה בהארץ.