חוק ההדחה

חוק ההדחה, המתיר לחברי הכנסת להדיח את עמיתיהם, הינו ביטוי חמור נוסף להיחלשותה של הדמוקרטיה הישראלית. החוק, אשר כונה בגלגוליו הקודמים "חוק חנין זועבי", קובע כי 90 מחברי הכנסת, על בסיס בקשתם של 70 חברי כנסת מכהנים, מתוכם 10 מהאופוזיציה, יוכלו להדיח חבר כנסת אחר, אם מצאו כי הסית לגזענות או הביע תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל.

Flash90

בתחילת השבוע,נדחו עתירות נגד החוק, כאשר עובדת היותו של החוק תיקון לחוק יסוד, וככזה חלק מהתשתית החוקתית שלנו, היוותה שיקול מרכזי בדחייה. שיקול מרכזי נוסף הייתה מערכת האיזונים והבלמים שנקבעה בתיקון. למרות שהחוק תואר כפוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד מן החשובות ביותר, כהסמכה לצעד קיצוני וחריג, והובעה תקווה שלא יעשה בו שימוש, קבע בית המשפט כי אין ההוראה החוקתית הזו שוללת את ליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה, ולכן אין מקום להפעיל לגביה ביקורת שיפוטית חריגה על תיקון חוקתי.

בג"ץ קיבל את עמדת המדינה, בקובעו כי החוק מהווה "הסדר משלים" לסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, המורה כי רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות לכנסת אם יש במעשיהם משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. נקבע כי כשם שהסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד ישראל אינם לגיטימיים קודם שנבחר מועמד לכנסת, הם אינם לגיטימיים, בה במידה, גם לאחר היבחרו ומכאן שסעיף 7א וחוק ההדחה שלובים זה בזה.

ניתן לבקר את פסק הדין על עיוורון הצבעים בהם הוא לוקה, כאשר הוא צועד בעקבות הסימטריה הלכאורית שבתיקון לחוק היסוד, כאילו יש באמת דמיון כלשהו בין הסיכון "לעוף" מהכנסת על הסתה לגזענות לעומת הסיכון להיות מודח בשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. ניתן לבקרו על התעלמותו מן המציאות, כלומר מן האיבה השוררת בקרב חברי כנסת יהודים רבים, ובכללם מן החשובים שבהם, לרבות חברי כנסת באופוזיציה, כלפי הציבור הערבי ונציגיו, כפי שהוכחה בעבר בפסילת רשימות ומועמדים שלא עמדה במבחן הפסיקה וכפי שהיא מוכחת בהתבטאויות שונות כמעט מדי יום.

על רקע זה קיים חשש ממשי שגם אם ההדחה לא תצלח בסופו של דבר, הניסיון להשיג אותה יהווה פעלול פופוליסטי, גזעני- בבחינת "הך בערבים והצל את המולדת", וכול המרבה הרי זה משובח, שבו יאתגרו חברי הכנסת אלה את אלה מי מצטיין יותר בעוינות כלפי חברי הכנסת הערבים ("ישראל ביתנו" כבר הזניקה את המרוץ כאשר הודיעה בחודש שעבר על כוונתה לאסוף חתימות להדחתה של ח"כ זועבי).

האם צריך להרחיב את הדיבור על המשמעויות מרחיקות הלכת של המופעים הללו על היחסים בין העמים ובין המיעוט לבין מדינתו? ניתן לבקר את בית המשפט על כך שלא התקיים בו דיון רציני בשאלת החלופה הפלילית, בהליך פלילי מהיר, כאמצעי פוגעני פחות מאשר משפט החברים שינוהל דווקא על ידי מי שהם ההפך מחברים, ושאינם יכולים להיות חשודים בענייניות.

ראויה לביקורת גם העובדה שבית המשפט ממשיך כדרכו, ובכך שלובה ידו בידה של ההנהגה הפוליטית, בתיאור ישראל כמדינה שנשקפת לה סכנה קיומית מתמדת, תוך אי הבחנה בין כוונות רעות שיש וודאי לאויבינו לבין יכולת ההגשמה שלהן שהיא עניין אחר לגמרי. האם הבטחת חופש ביטוי פוליטי למיעוט והבטחת זכותו לייצוג בפרלמנט באופן שבו מעמדו בפרלמנט איננו מותקף חדשות לבקרים ואינו נתון בידיו של רוב עוין אינם מעיקרי הזהות הדמוקרטית שלנו? האם אמות הספים של המבנה הדמוקרטי מזדעזעות רק כשמדובר ברדיפה פוליטית, ברשות ובסמכות העליונות ביותר, של יהודים? האם לא היה ברור לשופטים כי ברישיון לרדיפה פוליטית של המיעוט מדובר?

אבל לא בכול אלה העיקר.

חוק ההדחה ומאפייניו האנטי-דמוקרטיים, כמו גם פסק הדין של בג"ץ, והחלטת נשיאות הכנסת להסיר מסדר היום את הצעת החוק של בלאד לעניין אופייה של המדינה, הם ראיות נוספות לכך שהגיעה העת לערוך בחינה מחודשת של השורשים הנורמטיביים והרעיוניים של החוק , היינו, העילות לפסילת רשימות ומועמדים (סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת). הדבר התבקש גם קודם, בייחוד לאור האופי העמום של הביטוי מדינה יהודית, אך הוא נדרש ממש לאור השינויים בפוליטיקה הישראלית- שלילת זכות ההגדרה העצמית מהפלשתינאים, הפרה מסיבית מתמשכת של המשפט הבינלאומי בכול הנוגע ליהודה ושומרון בהם נוהגת ישראל בפועל מנהג בעלים, כשהיא פועלת לא רק ליישובם של אזרחים ישראלים שם ולמימושם של אינטרסים ישראליים אלא גם לנישולם של התושבים הערבים.

כאשר מדינה יהודית עשויה להתפרש גם ככזו שאין בה רוב יהודי מוצק ושהיא מדינת אפרטהייד, ואף ככזו שאין בה מקום לערבים משום שהם מסיגי גבול או למצער שאין הם נושאי זכויות- נוצר מצב חדש ושונה. אם היה בעבר בסיס מוסרי להרחיק מן הפוליטיקה את מי ששללו את קיום המדינה היהודית, הבסיס הזה מושם לאל, גם לשיטתו של מי שתומך כמוני במשמעות הציונית של מדינה יהודית, על ידי הפוליטיקה הישראלית העכשווית. גם מה שנראה כמובן מאליו- הרחקה מן הפוליטיקה של מי שתומך במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל איננו כזה. לא אתלה באמירתו הידועה של אהוד ברק על כך שאם היה פלשתיני היה משתייך לאחד הארגונים אלא ארחיק עדותי. כאשר שהה צה"ל בדרום לבנון והותקף על ידי החיזבללה ורשימה המתמודדת בבחירות הייתה תובעת להוציאו משם משום שנוכחותו אינה חוקית ומזמינה מאבק מזוין נגד המדינה, ניתן היה להתווכח אתה, אך אסור היה לשלול ממנה את זכות ההשתתפות.

אם מחויבים אנו לדמוקרטיה הישראלית, יש לגשת לאלתר לתיקונו של סעיף 7א. בהצעת חוקה בהסכמה מטעמו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות הנשיא בדימוס מאיר שמגר (גילוי נאות, הייתי בין המשתתפים בניסוח) מצויה מתכונת ראויה, לפיה יפסלו רשימה או מועמד רק כאשר במטרותיהם או במעשיהם יש כדי לסכן את עצם קיומה של המדינה. השארתו על כנו של סעיף 7א, כשהוא מצמיח פיתוחים ונגזרות "טבעיות", מאפשרת החלשה מתמדת של הדמוקרטיה שלנו.