ביום שבו תקרא לי אבא – היבטי הנטל הרגולטורי

מה יכולים לעשות קובעי המדיניות וחוקרי הרגולציה כדי שגידול ילדים, בוודאי ילדים עם צרכים מיוחדים, לא יהפוך למלחמה נגד המדינה?

Flash90

רב המכר החדש "ביום שבו תקרא לי אבא", שכתב איש העסקים החברתי אביעד פרידמן (גילוי נאות- הנ"ל חבר ילדות הכותב), עוסק בעיקר בתיאור המאבק ההירואי שלו נדרשים הורים לילדים הנמצאים ברצף האוטיסטי. מלבד ההתרגשות וההשראה שמשרה הספר, הוא גרם לי כמי שהוא חלק מצוות העוסק בהפחתת וטיוב רגולציה באמצעים של כלכלה התנהגותית, להכות על חטא. התחוור לי, שבעוד שאנו מתמקדים בהורדת וטיוב רגולציה עבור עסקים, זנחנו מעט את הטיפול באזרחים הפשוטים, בייחוד אלו אשר מתוקף נסיבות חיים שונות זקוקים לעיתים לעזרה רבה מצד המדינה כמו בעת גידול ילד בעל צרכים מיוחדים.

בספר מתוארות מספר רב של בעיות טיפוסיות בהן הליכים רגולטורים שנועדו לייצר מדיניות אחידה ושוויונית מביאים בהפעלה טכנית לכשלים בלתי סבירים. בין היתר מתואר מצב בו פער של 6 ימים בגיל הקובע לגן תקשורת, כמעט הביא לכך שהמדינה תעכב בשנה תקצוב לטיפול בילד אוטיסט למשך שנה שלמה. במקרה אחר, בשל טעות בסכימת הנקודות בביטוח הלאומי, נקבע שילדו של פרידמן אינו נכה- החלטה בעלת משמעויות תקציביות של מיליוני שקלים בטווח ארוך. ובמקרה נוסף, מתוארת סיטואציה שבה אב ערבי מתקשה להביא לכך שיכירו בבנו הן כאוטיסט והן כנכה, משום שמחשבי הביטוח הלאומי מסוגלים להתמודד רק עם קטגוריה אחת.

בעוד שכותב הספר הוא אדם בעל יכולת להתמודד עם הרשויות, חיים בישראל רבבות הורים לבעלי מוגבלויות שנעדרים יכולת "ללכת דרך קירות הבירוקרטיה". לכן, נשאלת השאלה מה יכולים לעשות קובעי המדיניות וחוקרי הרגולציה כדי שגידול ילדים, בוודאי ילדים עם צרכים מיוחדים, לא יהפוך למלחמה נגד המדינה.

נקודת המוצא צריכה להיות שהפקידים בשירות הציבורי הם לא אנשים רעים אלא כאלו שפועלים כפי שהונחו בכדי לשמור על הקופה הציבורית. הבעיה היא בהנחת הבסיס של מנגנונים בירוקרטיים, כי מבין שתי הטעויות הקלאסיות שניתן לעשות, עדיף למנוע הטבה מאדם מאשר לתת הטבה שאינה זכאי לה.

כך למשל, אם יבקש פקיד מהורה למלא טפסים מיותרים, לא יבואו אליו הממונים בתלונות. אולם אם ייתפס הפקיד ששכח או ויתר על טופס נדרש, הוא עשוי להיענש. הנזק שנגרם מעודף רגולציה ביחס לאנשים פרטיים, אולי לא פוגע בצמיחה או בנושאים שנמדדים בקלות אך הוא מייצר עוד ועוד אנשים שירגישו כי המדינה בגדה בהם ועשוי להביא למצבים בהם אותם אנשים לא יצייתו לחוק. מחקרים מראים כי במצבים מעין אלו, יווצרו מנגנונים עוקפים כשרים יותר וכשרים פחות. בנוסף, התפיסה כי הקשחת הנטל תקשה דווקא על ה"רמאים" לקבל את שלא מגיע להם, לא עומדת גם היא במבחן המציאות שכן במרבית המקרים האנשים שמתנפצים למרגלות חומות הבירוקרטיה, הם דווקא אלו המגיעים מהקבוצות המוחלשות בחברה והרמאים מצליחים להערים על המערכת. גם היעילות והצמיחה נפגעות אם מצרפים את עשרות אלפי שעות העבודה שנזרקות לפח במרוץ הבלתי נגמר אחר הרשויות השונות.

המדינה שיודעת בשנים האחרונות לבנות מסלולים ירוקים ומהירים, שמתחילה לרתום את הטכנולוגיה כדי ליעל את המערכות השונות, ושהחלה למדוד את השירות הציבורי לא רק במונחים של שמירה על הקופה אלא גם במונחים של יעילות, צריכה לאמץ את אותה חשיבה גם ביחס לאוכלוסיות במצוקות שונות. אין למשל סיבה שמרגע שאדם הוכר כנכה, הוא יידרש להמציא מסמכים חדשים לכל אחת מהרשויות הרלוונטיות למתן הטבות כשניתן בלחיצת כפתור לשתף את המידע ביניהן. ההשפעה של הכבדת הרגולציה על האזרחים הזקוקים למדינה, היא הרסנית ברמה החברתית והכלכלית בטווח הארוך גם אם קשה למדוד אותה.