ישראל אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיים

האם נושאת ממשלת ישראל באחריות מוסרית להרג המתרחש כבר מזה חודש בגבול ברצועה? האם מבחינת האחריות המוסרית הכתובת הייתה כתובה מראש על הקיר?

עמוס הראל הראה במאמרו מיום 14.5.2018, כי מה שהתרחש בגבול הרצועה- הרג של עשרות בני אדם, שרק מקצתם יצרו בהתנהגותם סיכון מידי לחיים, היה אסון ידוע מראש וישראל לא נקפה אצבע כדי למנעו.
האם נושאת ממשלת ישראל באחריות מוסרית להרג המתרחש כבר מזה חודש בגבול ברצועה? לצורך חידוד השאלה, אניח כי כול מעשי ההרג שנעשו על ידי צה"ל היו מוצדקים כמעשים של התגוננות. אולם אין בכך כדי לסיים את בחינת האחריות. אחריות לאירוע אינה מתמצה באחריות לשלב האחרון של התרחשותו, היא עשויה לחול גם בגין תרומה מוקדמת למצב שנוצר.
ניתן להמחיש זאת באמצעות הדוגמה הבאה: ראובן מתגרה בשמעון. הוא עולב בו ותוקף אותו. הוא עושה זאת בהביאו בחשבון ששמעון יגיב בהתקפה נגדית קשה, כזו שלא תותיר בידיו (בידי ראובן) ברירה אלא להרוג אותו כדי להגן על עצמו. ראובן מניח מן הסתם שמעשה ההמתה שייעשה על ידו נופל בגדר הגנה עצמית לגיטימית. אולם המשפט אינו עד שוטה עד כדי כך;

ולכן, נקבע במפורש בחוק העונשין שלנו כי ראובן אינו פועל בנסבות אלה בהגנה עצמית (סעיף 34י). במקרה הזה, ניתן לקבוע בברור כי התנהגותו של ראובן הייתה פסולה ותרומתו למתרחש הייתה ישירה. לכן, יש לה משמעות פלילית מובהקת. כאשר מדובר במעשי מדינה, לא ניתן לקבוע כי היסודות האלה מתקיימים. לכן, אין ענייננו כאן באחריות פלילית אלא באחריות מוסרית.

מבחינת האחריות המוסרית, הייתה הכתובת כתובה מראש על הקיר, באופן שלא ניתן להתכחש למודעות המוקדמת של הממשלה למה שעתיד להתרחש, ואכן התרחש.
לא ניתן לקבל את הגרסה הרשמית, לפיה ההסבר היחיד להתנהגות מסכנת חיים (בראש ובראשונה של עצמם) של אלפי עזתים נעוץ בכך שהם מוסתים או מפותים על ידי חמאס. ההשפעה החמאסית ודאי מתקיימת, אולם אין די בכך כדי להניע אנשים להשליך את נפשם מנגד. נדרש מצב בסיסי של ייאוש עמוק, כדי שהשפעת חמאס תיפול על אוזניים קשובות.

ישראל אינה הגורם היחידי שיש לו אחריות על מצבם של בני האדם ברצועה, אבל היא אחד מן הגורמים האלה. למעשיה ולמחדליה יש השפעה ניכרת על מצבם של העזתים. ממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי למתן את תחושת הייאוש הזו, כפי שתיאר היטב עמוס הראל במאמרו. אפילו הצעתו של השר ישראל כץ (לאו דווקא שמאלן קיצוני) לבנות נמל בעזה לא זכתה לאוזן קשבת.

אפשר, כמובן, לשלוח אצבע מאשימה אל הגורמים האחרים, ובראשם ארגון החמאס, והפניית האצבע הזו היא מוצדקת. אולם, אין בכך כדי לשלול את אחריותנו- שלנו. זהו מבחן ליחסה של ישראל כלפי חיי אדם, באשר הם, לרבות בני אדם שעוינים אותנו. ההליכה בעיניים פקוחות לקראת הרג של אנשים מבלי לעשות דבר כדי למנוע מראש את המצב שבו לא ניתן להימנע ממנו- אינה מתיישבת עם כבוד לחיי אדם.

גם השמחה הבלתי מסויגת שהביעה ההנהגה הישראלית על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שעה שהיא שולחת את חיילי צה"ל להרוג מי שאינם מהווים סיכון מידי - מצביעה על זלזול בחיי אדם. חשוב לדעת- ממשלת ישראל פועלת בשמנו ועבורנו. גם אנחנו לא רשאים לרחוץ בניקיון כפיים.

פורסם לראשונה בהארץ.