כן לחיזוק הכנסת – לא על חשבון בג"ץ

הגבלת השלטון היא אחת מאבני היסוד במשטר הדמוקרטי, אולם כמעט לא קיימים בישראל מנגנונים לפיקוח על השלטון ואלו הקיימים – חלשים למדי. האם מנגנוני הפיקוח שקיימים יעילים הם? כיצד מחזקים את הפיקוח על השלטון?

אחת הסוגיות שלא בלטה מספיק בדיון הציבורי על פסקת ההתגברות היא עוצמתה הרבה של הממשלה בישראל. השיח הנוכחי מתמקד באקטיביזם של בג"ץ ובהפרדת רשויות. ואולם הגבלת השלטון היא אחת מאבני היסוד במשטר הדמוקרטי – והיא חשובה במיוחד בדמוקרטיה פרלמנטרית, כמו ישראל, שבה לשלטון יש מלכתחילה עוצמה רבה משום שהממשלה נהנית מרוב בפרלמנט וכך שולטת בו. אף על פי כן, כמעט לא קיימים בישראל מנגנונים לפיקוח על השלטון, ואלו הקיימים – חלשים למדי. 

אחד המנגנונים החשובים בהקשר זה הוא פיקוח פרלמנטרי על הממשלה. באמצעות כלי פיקוח שונים אמורה הכנסת לחקור, לבחון, למתוח ביקורת, לתשאל שרים ופקידים ולדרוש מהם דין וחשבון. בפועל, היא עושה זאת באופן חלקי ופגום, בעיקר משום שחלק מהכלים המצויים בידיה אינם מתאימים או רלוונטיים. 

הליקוי המרכזי טמון בוועדות הכנסת. הוועדות אמורות להיות הזירה המרכזית לפיקוח על הממשלה, משום שרק בהן אפשר לקיים דיונים מעמיקים. אלא שהכנסת היא מהפרלמנטים הקטנים בעולם ביחס למספר התושבים, ובנוסף – מספר השרים וסגני הת שרים גדול. כך נותרים רק כ-90 חברי כנסת לכהן בוועדות. וכיוון שבכנסת פועלות ועדות רבות, נוצר מצב שבו חברי כנסת רבים חברים בכמה ועדות – כל ח"כ בקואליציה חבר ביותר משלוש ועדות בממוצע, ומרבית דיוניהן מתנהלים באותם הימים במקביל. ברור שבמצב עניינים זה הנוכחות בישיבות הוועדות דלילה, ורוב מכריע של חבריהן לא יכולים להתעמק בסוגיות המורכבות שנידונות בהן. לכך יש להוסיף את הצוות המקצועי המצומצם שעומד לרשות הוועדות, התחלופה הרבה של חברי כנסת בכל קדנציה, שמקשה על התמקצעות, והעובדה שהוועדות אינן צמודות למשרדי ממשלה וחולשות על תחומים השייכים לכמה משרדים. זאת ועוד, יכולתן של הוועדות לחייב עובדי ציבור להופיע בפניהן ולמסור להן מידע מוגבלת, וחשוב מכל – אין לוועדות יכולת ממשית לעקוב אחר יישום חוקים שנידונו אצלן והחלטות שקיבלו.

במליאה המצב לא טוב יותר. למשל, פרק הזמן שמוקצה למענה על שאילתה – כלי פופולרי לפיקוח על הממשלה – ארוך במיוחד (21 יום), וכך במקרים רבים השאילתה מאבדת מהרלוונטיות שלה (אם היא בכלל נענית). דוגמה נוספת לאופן שבו נמנע מהכנסת לבקר את הממשלה הוא חוק ההסדרים, שבו מועברים עשרות חוקים חשובים רבים בהליך חקיקתי חפוז וללא דיון אמיתי, במסגרת אישור תקציב המדינה בכנסת. 

המסקנה ברורה: אין לכנסת אפשרות לפקח ביעילות על הממשלה – למעשה, היא מתפקדת כמעין זרוע ביצוע שלה. העובדה שאין בישראל "חוק נורבגי", ומרבית חברי הממשלה הם גם חברי כנסת, רק מקצינה את המצב. התוצאה היא פגיעה קשה במערכת האיזונים והבלמים בין שתי הרשויות.

אבל הבעיה רחבה הרבה יותר – אין בישראל גם מנגנוני פיקוח יעילים אחרים על השלטון, כמו חוקה משוריינת עם מגילת זכויות, שני בתי פרלמנט המאזנים זה את זה, מחוזות פדראליים עם סמכויות חקיקה ובתי משפט (כמו בארה"ב), וכפיפות למוסדות, חוקים ובתי משפט בין-לאומיים (כמו האיחוד האירופי). כך נותר בג"ץ לבד במערכה – השחקן היחיד שיכול לפקח על השלטון ולהגבילו.

לכן, במקום לעסוק בנטרול כוחו של בג"ץ, חיוני לחזק את הפיקוח על השלטון. בניגוד למנגנוני ריסון אחרים שלעת הזאת קשה לראות כיצד הם קמים, למשל חוקה, קל יותר לשפר את יכולות הפיקוח של הכנסת. לשם כך יש צורך בשינויים לא מסובכים מדי בתקנון הכנסת ובהוספת משאבים מסוימים לוועדות. לו היו שינויים אלה זוכים לתשומת לב ציבורית ותקשורתית כפי שזוכה לה פסקת ההתגברות, ייתכן שהיו בנמצא מי שדוחפים לקבלתם.

פורסם לראשונה במעריב.