פסקת ההתגברות וחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

בדיון על פסקת ההתגברות, כדאי להרחיק את המבט ולשאול: כיצד נהגה הכנסת כאשר ביקשה לבצר ערכים חשובים בעיניה מפני רוב מקרי של חברי כנסת? האם מוצדק הפער לפיו אפשר לשלול את זכותו של חבר כנסת ברוב של תשעים חברי כנסת, בעוד שאת זכויותיו של האזרח הפשוט די לשלול ברוב של ששים ואחד חברי כנסת?

לקראת יום ירושלים, מעניין לציין כי בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, נקבע כי העברה לגורם זר של סמכות בתחום ירושלים השלמה מחייב חקיקת חוק יסוד ברוב של שמונים חברי כנסת.

גם לפי חוק יסוד: משאל עם, הסכם שבו ויתור על שטח שבתחום השיפוט של ישראל (רמת הגולן, למשל) מחייב משאל עם, אלא אם אושר ברוב של שמונים חברי כנסת. חוק יסוד: הכנסת קובע כי הכנסת לא תוכל להאריך את כהונתה, מעבר לארבע השנים הקבועות בחוק, אלא בנסיבות מיוחדות ובחוק שהתקבל ברוב של שמונים חברי כנסת. גם שינוי של חוק יסוד: הכנסת בתקנות שעת חירום מחייב רוב של שמונים חברי כנסת. באותו חוק יסוד יש אף הוראה מרחיקת לכת יותר שנכנסה לאחרונה לספר החוקים. במסגרת מה שכונה "חוק ההדחה", הוחלט שהכנסת רשאית להפסיק את חברותו של חבר כנסת, אם לאחר היבחרה הסתבר שהסית לגזענות או תמך במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, אך זאת ברוב של תשעים חברי כנסת.

כאשר בית המשפט העליון פוסל חוק הוא למעשה קובע שהחוק פוגע בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת בניגוד לתנאים המאפשרים פגיעה והקבועים בחוק היסוד עצמו. כלומר, באופן ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. היוזמה לחוקק פסקת התגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון, בעייתית משום שאין היא באה על רקע מהלך חוקתי מלא, כלומר, חקיקת חוק יסוד: החקיקה שמסדיר באופן כולל את היחס בין חוקי יסוד לחוקים רגילים ואת הביקורת השיפוטית. קשה גם להתעלם מהעלאתה בכפיפה אחת עם יוזמות אחרות העלולות לכרסם במשטר הדמוקרטי ובאיזון בין הרשויות.

עם זאת, כשלעצמה, ניתן גם לראות תועלת בחקיקת פסקת התגברות, שכן משתמעת מעצם חקיקתה הכרה של הכנסת הנוכחית בסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים הפוגעים בזכויות יסוד. באווירת הדה-לגיטימציה של הרשות השופטת הנושבת כיום, אין זה שיקול זניח. נראה ששרת המשפטים מבקשת לקבוע כי די יהיה ברוב של ששים ואחד חברי כנסת לשם כך. מנגד, פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה (וגם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק) סבורים כי הרוב המינימלי הנדרש הוא שבעים חברי כנסת. מטבע הדברים, בקביעת גבול מספרי יש יסוד מסוים של שרירות.

על מנת להימנע משרירות יש ערך לתקדימים שבחקיקה. כבודה של שלמות הבירה במקומו מונח ואולם, נשאלת השאלה, האם יש לבצרה מפני פגיעה יותר מאשר את זכותו של האדם לחייו, שלמות גופו, כבודו, קניינו, חירותו ופרטיותו, כולן זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? גם פגיעה בזכותו של חבר כנסת נבחר לכהן מצריכה זהירות מיוחדת, אולם האם מוצדק הפער לפיו אפשר לשלול את זכותו ברוב של תשעים חברי כנסת, בעוד שאת זכויותיו של האזרח הפשוט די לשלול ברוב של ששים ואחד חברי כנסת?

לעניות דעתי, התשובה לשתי השאלות צריכה להיות שלילית. אם כבר מבקשים המחוקקים להגביל את סמכותו של בג"ץ, עליהם לנקוט בגישה הגונה, שאינה מוטה פוליטית ואינה מבקשת להסתמך על רוב קואליציוני אקראי. לכן, אם כבר מחוקקת פסקת ההתגברות, ראוי שתעוגן דרישה לרוב של שמונים חברי כנסת לפחות לשם כך. רוב כזה יבטיח שלא די יהיה ברוב קואליציוני רגיל על מנת לפגוע בזכויות האדם והאזרח ויעלה בקנה אחד עם מקרים קודמים שבהם הכנסת ביקשה לקבוע רוב מיוחד על מנת להגן על ערכים חשובים.

פורסם לראשונה בהארץ.