ספר החוקים של מדינת ישראל

ישנן הצעות חוק, שמועלות על ידי חבר או חברת כנסת ונזנחות רק כדי למצוא רגע מתאים יותר להעלותן שוב. אחרות עוברות שינויים והתאמות לאורך הדרך, כך שאין כמעט קשר בין הצעת החוק לבין החוק שעבר בסוף בפועל.

יוזמות חקיקה רבות, מסיבות שונות ומגוונות, לא מוצאות את דרכן לספר החוקים של מדינת ישראל. בכנסת העשרים למשל, נכון לחודש מרץ, הוגשו למעלה מ-5,000 הצעות חוק פרטיות שרק כ-350 מתוכן עברו קריאה טרומית במליאה. ישנן הצעות חוק, שמועלות על ידי חבר או חברת כנסת ונזנחות רק כדי למצוא רגע מתאים יותר להעלותן שוב. אחרות עוברות שינויים והתאמות לאורך הדרך, כך שאין כמעט קשר בין הצעת החוק לבין החוק שעבר בסוף בפועל. זהו המשחק הפוליטי והוא לגיטימי. אך תהיה זו טעות לחשוב, שלהצעות חוק שבסופו של יום נזנחות או משתנות אין השפעה, הרסנית לפעמים. לאחרונה נדמה, שאנחנו נמצאים במרוץ שבו חלק מנבחרי הציבור מתחרים אלה מול אלה מי יצליח או תצליח להעלות הצעת חוק שיותר מערערת ומאתגרת את יסודות החברה הדמוקרטית.

הרחבת הסיבות בגינן ניתן לפסול הגשת מועמדות לכנסת, הצעת חוק לחייב עמותות שמירב מימונן הוא מישות מדינית זרה לציין זאת בכתבי בית דין, פגיעה ביכולת של עותרים ציבוריים לעתור לבית המשפט העליון, שינוי שיטת הסניורטי במינוי נשיא או נשיאת בית המשפט העליון שהועלתה ערב ההחלטה על מינוי שופטים בכדי להפעיל לחץ מטעם הפוליטיקאים על נציגי בית המשפט העליון. הצעות אלו ואחרות, כלל לא הועלו להצבעה או שהועלו תוך ידיעה שלא יעברו את מחסום "ועדת השרים לחקיקה". כלומר, המקבץ המרשים הזה שנועד לפגוע בארגוני חברה אזרחית, וברשות השופטת נשאר בגדר איום ריק. לא ניתן להתעלם מכך, שגם לעצם האיום יש מחיר.

כאשר עולה הצעת חוק, שמבקשת לפגוע במיעוט כמו החברה הערבית, בעצמאות בית המשפט, בחופש הביטוי או במרחב הפעולה של ארגוני החברה האזרחית נוצר מחול שדים בין אלה שמבקשים לקדם את החקיקה לאלה שמבקשים להדוף אותה. מחול שלעיתים מגיע לוועדות הכנסת לדיונים אינסופיים (דוגמת חוק הלאום) אך גם מתקיים באופן אלים ואגרסיבי בתקשורת וברשתות החברתיות ולעיתים נדמה, שמשרת יותר את פייסבוק ויועצי התקשורת מכל גורם אחר בחברה ונועד להשיג דבר אחד – לעורר ריב ומדון בין קבוצות האוכלוסייה השונות. דוגמא מובהקת נוספת היא החוק, שזכה לכינוי "חוק המואזין", שלכאורה נועד לטפל במפגע רעש כשלמעשה ישנו חוק קיים שכבר מטפל במפגע זה. זו הנקודה שבה המשחק הפוליטי הופך פחות לגיטימי ויותר כלי שולט בידי מחזיקי השלטון.

כך, הגורמים המותקפים נאלצים להשקיע משאבים אדירים בכדי להדוף את המתקפה עליהם וריכוז המאמצים לסכל את ההצעה הפוגענית פוגע ביכולת של אותם גורמים לקדם את עבודתם השוטפת. הצבת גורמים אלה, יהיה זה בית המשפט או ארגון זכויות אדם, כאויב מבית, שיש להילחם נגדו, פוגעת באמינותו ובלגיטימציה שלו. גם אם הצעת החוק נזנחת בעקבות לחץ ציבורי כזה או אחר, הנזק כבר נעשה ומוסדות דמוקרטיים רבים מתקשים להתאושש מעצם ההצעה לפגיעה בהם. זהו בדיוק החשש מהיוזמות השונות לפגוע בבית המשפט העליון, ובראשן פסקת ההתגברות הנמצאת בימים אלו בכותרות. אך יש לזכור שיוזמה זו היא רק חוליה בשרשרת יוזמות שהועלו לאחרונה כנגד הרשות השופטת.

היינו רוצים לחיות במדינה שבה נבחרי הציבור חושבים היטב לפני שהם מעלים הצעת חוק לסדר היום הציבורי. שבה ישנן מכסות על חקיקה וכללים המחייבים מחקר מעמיק טרם הגשתה. היינו מצפים שנבחרי הציבור שלנו לא יעלו הצעת חוק שכל מטרתה היא לעשות דה לגיטימציה למישהו אחר. היינו מקווים, שהם לא יעשו שימוש לרעה בכוחו של הרוב ולא יפגעו בלגיטימיות של תהליך החקיקה.

הצעות חוק רבות עוד יוצעו ויזנחו לאורך הדרך. אך תחושת האיום על הדמוקרטיה, שרבים מאיתנו חשים וחשות בשנים האחרונות, נשארת. וכך, כאשר כולם עסוקים עכשיו בהצעות החוק שמבקשות לפגוע במעמד בית המשפט העליון ובעצמאותו, שבעבר כבר הצהירה שרת המשפטים כי סיכויה לעבור בגרסה הקיצונית קלושים, אנחנו שוכחים, שהנזק לדמוקרטיה הישראלית וזיהום השיח כבר נעשה.