נייר עבודה

הייצוג הנשי בזירות הפוליטיות בישראל: תמונת מצב

| מאת:

מספרן של הנשים בכנסת נמצא כיום ברמת שיא וחצה לראשונה את רף ה-25%. אולם על אף העלייה הרציפה והניכרת ברמת הייצוג הנשי בכנסת, היא עדיין נמוכה בהשוואה לרוב המדינות הדמוקרטיות המתקדמות. כך גם שילובן בזירות פוליטיות אחרות.

לפני כשלושה חודשים התפטר חבר הכנסת דני עטר (המחנה הציוני) מתפקידו, ואת מקומו תפסה יעל כהן פארן. עם השבעתהּ, גדל מספר חברוֹת הכנסת ל-32, שיא נוסף בשרשרת שיאים של ייצוג נשי פרלמנטרי שנרשמו בשנים האחרונות. בשנת 1988 נבחרו לכנסת שבע נשים, וכיום, כ-25 שנים אחרי, זינק המספר פי ארבעה וחצי ויותר. מהי חשיבותו של זינוק זה בייצוג הפוליטי של נשים? האם הוא ייחודי למדינת ישראל? האם הוא משקף שיפור בשילובן של נשים בתפקידים פוליטיים נוספים?

הנושא של ייצוג נשים בזירה הפוליטית עומד כבר יותר מעשור במרכזו של דיון ציבורי ער במדינות רבות בעולם. הנחת היסוד המאפיינת את הדיון הזה היא שלייצוג משמעותי של נשים בתפקידים פוליטיים שמורה חשיבות רבה. נוכחותן של נשים בזירה הציבורית היא חיובית ומחוייבת מבחינת ערכים דמוקרטיים כמו ייצוגיות, שוויון ופלורליזם, והיא מסייעת לביצור מעמדן בחברה ולהנחלת התפיסה הרואה בנשים אזרחיות שוות ערך. הדיון מתקיים על רקע מציאות שבה במדינות רבות שיעורן של הנשים מקרב נבחרי הציבור נמוך. הפער הזה הוביל מדינות ומפלגות לנקוט צעדים שמטרתם לשפר את ייצוג הנשים בזירות הפוליטיות. כך, מספר מדינות אימצו מכסות ייצוג שהביאו לעלייה רציפה ומשמעותית בייצוג הנשים בבתי נבחרים. לאחרונה אף התרבו המקרים של ממשלות בעלות איזון מגדרי – כאלה המורכבות ממספר שווה של נשים וגברים בתפקידי שרים. גם המקרים של נשים שהגיעו לעמדת הנהגה במדינות (ראשוֹת ממשלה או נשיאוֹת) מתרבים.

במאמר זה נבחן את תמונת המצב, נכון לראשית 2016, של ייצוג הנשים בישראל בשלוש זירות פוליטיות מרכזיות: הכנסת, הממשלה והשלטון המקומי. התמונה המצטיירת מעורבת: אמנם קיימת עלייה רציפה וניכרת במספר הנשים בכנסת, אולם ייצוגן עדיין נמוך בהשוואה למדינות הדמוקרטיות המתקדמות. יתרה מזאת, שיעורי הייצוג שלהן בזירות פוליטיות אחרות עדיין נמוכים במידה ניכרת, ושילובן בתפקידים בכירים רחוק מלספק.

זכות בחירה שווה לנשים הונהגה כבר בבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל ב-1920. ראוי לציין כי זהו אחד המקרים המוקדמים של מתן זכות בחירה לנשים. לשם השוואה: גם בארצות הברית זכו הנשים בזכות הבחירה רק באותה השנה; בספרד ובפורטוגל נמנעה מהן זכות זו עד ראשית שנות השלושים; ובצרפת ובאיטליה – עד שנות הארבעים. מדינת ישראל הייתה גם אחת הדמוקרטיות הראשונות שבהן הגיעה אישה לעמדת ההנהגה הרמה ביותר: גולדה מאיר מונתה לראש ממשלה כבר ב-1969. רק שתי נשים הצליחו לעשות זאת קודם לכן. למרות זאת, היה ייצוגן של נשים בכנסת במהלך שנים ארוכות נמוך מאוד (שפירא ואח', 2013).

בשלוש הבחירות הראשונות (1955-1949) עמד שיעור הנשים מקרב חברי הכנסת על כ-10% (לוח 1). לאחר מכן, במשך ארבעה עשורים עד שנת 1999, חלה ירידה במספר הנשים שנבחרו לכנסת, והוא נע בין שפל של 7 (1988) לשיא של 11 (1992). מאז שנת 1999 חל גידול ניכר במספר חברוֹת הכנסת. בחירות 2015 הביאו עמן מספר שיא של 29 נשים בכנסת, וכיום מכהנות בה 32 נשים – יותר מרבע מחברי הבית. בסיעת המחנה הציוני יש כיום הכי הרבה נשים בכנסת: 9 מתוך 24 חברי הסיעה. סיעת הליכוד כוללת כיום 7 נשים מתוך 30; כולנו 4 מתוך 10; ויש עתיד 3 מתוך 11. מרצ היא היחידה מבין סיעות הכנסת שקיים בה רוב נשי – 3 מתוך 5. לעומת זאת, שתי סיעות הדירו נשים ולא שילבו אותן אפילו כמועמדוֹת ברשימותיהן: ש"ס ויהדות התורה. 

לוח 1: מספר חברוֹת הכנסת

השוואה של שיעור הייצוג הנשי בכנסת לשיעור במדינות אחרות מראה כי ישראל ממוקמת (נכון לסוף 2015) במקום ה-53 מתוך 188 מדינות. דירוג זה ממקם אותה מתחת למרבית הדמוקרטיות הליברליות, אך מעל מדינות כגון צרפת (מקום 57), קנדה (59) וארצות הברית (94). אם נצמצם את נקודת הייחוס ל-34 מדינות ה-OECD, ניווכח שישראל ממוקמת כיום במקום ה-20. הממוצע של שיעור הייצוג הנשי במדינות אלו נמצא בעלייה הדרגתית כמעט רציפה (לוח 2). ישראל אמנם נמצאת עדיין מתחת לממוצע, אך היא התקרבה אליו בשנה האחרונה. בשנת 2008 פיגר שיעור הייצוג הנשי בפרלמנט בישראל אחר ממוצע ה-OECD בכ-10%, וכיום הצטמצם הפיגור ל-2% בלבד.

לוח 2: שיעור הנשים מקרב כלל חברי הפרלמנט, ישראל לעומת ממוצע מדינות OECD (באחוזים)

מקור: עיבוד המחבר בהסתמך על איגוד הפרלמנטים הבינלאומי (International Parliamentary Union – IPU, 2015)

השיפור המשמעותי בייצוג הנשי בכנסת הוא בשורה טובה, אולם הדרך לשוויון מגדרי פוליטי עדיין ארוכה. מעבר לכך, התבוננות בזירות אחרות ממחישה שהשיפור בייצוג הפרלמנטרי טרם מתבטא בהשתלבות נשים בתפקידים פרלמנטריים בכירים וברשות המבצעת.

עד שנת 1974, האישה היחידה אשר כיהנה בתור שֹרה הייתה גולדה מאיר, שאף הגיעה לתפקיד ראשת הממשלה. מלבדה היה שולחן הממשלה מיותם לחלוטין מנשים. הבאות בתור לאייש כיסאות סביב שולחן הממשלה היו שולמית אלוני (1974), שרה דורון (1983), שושנה ארבלי (1986) ואורה נמיר (1992). כך, עד שנת 1996 כיהנו בממשלות ישראל 5 נשים בלבד. בעשרים השנים שחלפו מאז 1996 השתפר המצב מעט, ו-12 נשים נוספות מונו לתפקידי שׂרות. ובכל זאת, נכון להיום רק 17 מתוך 242 השֹרים לדורותיהם היו נשים – 7% בלבד!

בישראל, מעולם לא ישבו יותר מ-4 נשים סביב שולחן הממשלה. עד שנת 1974 הייתה רק אישה אחת בקרב השרים – גולדה מאיר. בשנה זו, עם פרישתה של מאיר מראשות הממשלה ומהחיים הפוליטיים, מונתה מנהיגת רצ שולמית אלוני לשרה ללא תיק בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, אך היא פרשה מהממשלה חודשים ספורים לאחר מכן, והותירה אותה ללא ייצוג נשי. היעדרות נשים מן הממשלה נמשכה עד 1983, עת מינה מנחם בגין את שרה דורון לשרה ללא תיק. בכך הסתיימה תקופה של 9 שנים רצופות, שבהן שולחן הממשלה היה ללא נשים. גם ממשלת האחדות שקמה ב-1984 ושהייתה הממשלה הגדולה ביותר עד אז לא כללה אפילו אישה אחת. המהפך הפוליטי של 1992 הביא עמו תקדים: ממשלתו השנייה של יצחק רבין כללה לראשונה בהיסטוריה שתי נשים סביב שולחן הממשלה. מאז נקבעו שני תקדימים נוספים, בממשלתו הראשונה של אריאל שרון (מרץ 2001) נכללו שלוש נשים, ובממשלת נתניהו השלישית (מרץ 2013) נכללו ארבע נשים. בממשלה הנוכחית נכללות שלוש נשים בלבד.

 

לוח 3: ההרכב המגדרי של ממשלות, ראשית 2016

שיעור נמוך זה של נשים בממשלה צורם במיוחד לאור המגמה העכשווית בדמוקרטיות רבות שבהן עלה הייצוג הנשי בממשלות. בפינלנד, כיהנה בשנים 2007–2011 ממשלה שבה היה רוב נשי מוצק: 12 שֹרות מול 8 שרים. גם בספרד, בשוודיה ובנורווגיה כיהנו לאחרונה ממשלות עם רוב נשי. ממשלות עם הרכב מגדרי מאוזן או כמעט מאוזן מכהנות כיום גם באיטליה, וממש לאחרונה, מינה ראש הממשלה הקנדי ג'סטין טרודו, שנכנס לתפקידו בנובמבר 2015, ממשלה עם מספר שווה של גברים ונשים (לוח 3). בעוד שהשיעור הממוצע של נשים בממשלות בקרב מדינות ה- OECD מתקרב ל-30%, בישראל הוא עומד על 14% בלבד.

לא זאת בלבד שייצוג הנשים בממשלה נמוך מאוד, נשים בדרך כלל אינן ממונות למשרדי הממשלה הבכירים. כאשר בוחנים את מספר הנשים שכיהנו באחד מארבעת המשרדים הנחשבים ליוקרתיים ביותר מגלים שבשלושה מהם – אוצר, ביטחון ופנים – לא כיהנו נשים כלל. המשרד היחיד מתוך ארבעת המשרדים הבכירים, שבו כיהנו נשים הוא משרד החוץ. גולדה מאיר כיהנה כשרת חוץ בשנים 1956–1966, וציפי לבני בשנים 2006–2009. במשרדי הדרג השני בחשיבותו בולטת נוכחותן של נשים במשרד החינוך. שלוש שֹרות כיהנו במשרד הזה: שולמית אלוני, לימור לבנת ויולי תמיר. עוד בדרג השני כיהנו נשים במשרד הבריאות (שושנה ארבלי ויעל גרמן), במשרד המשפטים (ציפי לבני ואיילת שקד) ובמשרד התקשורת (אלוני, לבנת ודליה איציק). עולה אפוא שגם כאשר נשים ממונות לשׂרות בממשלה, נדיר שהן מופקדות על המשרדים הבכירים, ובדרך כלל מוקצים להן משרדים מהדרג השני ומשרדים זוטרים יותר.

מעבר למשרות שר, נשים נמצאות כיום בתת-ייצוג בולט גם בתפקידים בכירים אחרים. כיום רק אחת (ציפי חוטובלי) מתוך שמונת סגני השרים ורק שתיים (קארין אלהרר ועאידה תומאסלימאן) מתוך 12 יושבי הראש של הוועדות הקבועות של הכנסת הן נשים.שלוש חברות כנסת נוספות מכהנות כיושבות ראש של ועדות מיוחדות: יפעת שאשא ביטון בוועדה לזכויות הילד, סתיו שפיר בוועדה ליישום הנגשת המידע הממשלתי (ידועה יותר בכינוי 'ועדת השקיפות') ותמר זנדברג בוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול.

בזירה המקומית, שיעור ייצוגן של נשים נשאר נמוך לאורך זמן, אם כי בבחירות האחרונות אפשר אולי להצביע על סימנים ראשונים של שינוי. הייצוג הנמוך של נשים בולט במיוחד בתפקידי ראשי ערים. בחינה של ראשי 40 הערים הגדולות בישראל חושפת שמאז 1989 כיהנו בתפקיד זה רק שתי נשים. שתיהן נבחרו לראשונה בבחירות של 1998. מרים פיירברג מכהנת כראשת עיריית נתניה ברציפות מאז אותה שנה. יעל גרמן כיהנה כראשת עיריית הרצליה עד ראשית 2013, כאשר התפטרה מראשות העירייה לטובת התמודדות לכנסת במסגרת מפלגת יש עתיד.

כיום פיירברג היא אפוא ראשת העירייה היחידה מבין 40 הערים הגדולות. מלבדה, נבחרו בבחירות האחרונות יעלה רקליס לראשות עיריית יהוד-מונוסון וליזי דלריצ'ה לראשות מועצת גני תקווה. בבחירות מיוחדות שנערכו ב-2015 באור יהודה נבחרה לראשת העיר ליאת שוחט. דלילות הנשים בתפקידי ראשי ערים עומדת בניגוד למגמה העולמית המראה את בחירתן של יותר ויותר נשים לראשות ערים, כולל ערי בירה וערים מרכזיות. כיום מכהנות נשים בראשוּת ערים גדולות כמו פריז ונאנט (צרפת), מדריד וברצלונה (ספרד), יוסטון, סן אנטוניו, וושינגטון ובולטימור (ארצות הברית) פראג (צ'כיה), קלן (גרמניה) וציריך (שווייץ). בארצות הברית, שיעור הנשים בקרב ראשי ערים שאוכלוסייתן מונה מעל ל-30,000 נפש עומד על 18.4% נכון לשנת 2015. סימן מעודד יחיד אפשר אולי למצוא בעובדה שמספר הנשים שהתמודדו לראשות ערים עלה מ-10 בלבד בבחירות של 2008 ל-38 בשנת 2013 (עקירב ובן-חורין נאות, 2015).

ייצוג הנשים במועצות הערים נרחב יותר ונמצא במגמת עלייה. בבחירות המקומיות האחרונות (2013) נבחרו ב-40 הערים הגדולות 138 נשים מתוך 826 חברי מועצה (16.7%). כאשר מוציאים מהרשימה את ארבע הערים החרדיות המובהקות ואת שתי הערים הערביות השמרניות, שיעורן של הנשים בקרב חברי המועצה עולה במקצת ל-19.2%. מדובר בערים החרדיות המובהקות בני ברק, אלעד, מודיעין עלית וביתר עילית ובערים הערביות השמרניות אום אל-פחם ורהט. הערים בית שמש ונצרת נכללות בחישוב. העיר שיש בה הייצוג הנשי הגדול ביותר היא רעננה: 8 מתוך 19 חברי מועצת העיר. אחריה נמצאות גבעתיים (7 מתוך 17) ותל אביב (11 מתוך 31). אם נרחיב את המבט לכלל הרשויות המקומיות נגלה שכ-13% מכלל חברי המועצות לאחר בחירות 2013 הם נשים, שיפור קל ביותר ביחס לבחירות 2008, אז היה שיעורן של חברות המועצה 11.5%. זהו ייצוג נמוך למדי בהשוואה למדינות אחרות. באיטליה עומד שיעור חברוֹת מועצות הערים על כ-20%, בהולנד על כ-25%, ובגרמניה, אוסטרליה, בריטניה וניו זילנד על כ-30%. במדינות נוספות כמו צרפת, פינלנד, דרום אפריקה, שוודיה וספרד שיעורן של הנשים במועצות הערים גדול מ-30% (משרד הפנים, 2014).

כדי לתמרץ רשימות ומפלגות מקומיות לשלב נשים ברשימתן ולהגדיל את ייצוגן, תיקנה הכנסת בשנת 2014 את חוק הרשויות המקומיות. על פי התיקון, סיעה ששליש לפחות מחברי המועצה שנבחרו מטעמה הוא נשים, תזכה לתוספת בשיעור של 15% מסכום מימון הבחירות, שהיא זכאית לו לפי החוק. החוק ייכנס לתוקפו בבחירות המקומיות הבאות (2018), ואף שמדובר בתוספת קטנה יחסית של מימון בחירות, יהיה מעניין לעקוב כיצד ישפיע התיקון הזה.

תמונת המצב של הייצוג הנשי בפוליטיקה מראה כי לצד שיפור גדול בזירת הכנסת, שילובן של נשים בזירה המקומית ובתפקידים ביצועיים ופרלמנטריים בכירים עדיין מדשדש ונע בין קיפאון לבין שיפור מתון בלבד. הדרך לייצוג הולם – כזה שישקף את שיעורן של נשים בכלל האוכלוסייה – עדיין ארוכה. תמריצים מוסדיים בדמות אימוץ מכסות או מתן תמריץ פיננסי למפלגות המשלבות נשים עשויים לסייע לצמצום פערי הייצוג. עם זאת, הרבה תלוי גם בשאלה אם יבשילו תהליכים חברתיים שיאפשרו את שילוב נשים בשתי קבוצות אוכלוסייה שעד כה הדירו אותן מהזירה הפוליטית: האוכלוסייה החרדית (הספרדית והאשכנזית) והאוכלוסיה המוסלמית השמרנית.

לסיום, אין לשכוח שייצוג פוליטי משקף, כמובן, רק היבט אחד – ויש שיגידו שלאו דווקא החשוב ביותר – של מעמד הנשים בחברה. היבט מרכזי אחר שצריך להיות מובא בחשבון קשור במעמדן הכלכלי של נשים בחברה. כאן תמונת מצבן של נשים בחברה הישראלית מעודד פחות: בצד שיעורי השתתפות גבוהים של נשים בשוק העבודה (מקום 36 בעולם לפי דוח מדד הפער המגדרי העולמי של שנת 2015), סובלות נשים בישראל מפערי שכר גבוהים בהשוואה לגברים המועסקים בעבודה דומה (מקום 117 בעולם!) ומשיעור ייצוג נמוך במשרות ניהול בכירות (מקום 58). אפשר לטעון שגם בהיבט מרכזי אחר, זה הנוגע לביטחון האישי, מעמדן של נשים בישראל אינו מהגבוהים בהשוואה למדינות המתקדמות: לא במרחב האישי, עם מקרים רבים של אלימות במשפחה, ולא במרחב הציבורי – עם התופעה הרחבה של הטרדות על רקע מיני.

משרד הפנים, 2014. מעמד האישה ברשויות המקומיות – נייר מדיניות.

עקירב, אסנת ויעל בן-חורין נאות, 2015. "התשמע קולי? מהשתתפות אזרחית להשתתפות פוליטית של נשים בפוליטיקה המקומית", בתוך איתי בארי וערן רזין (עורכים), דמוקרטיה מקומית בישראל, כרך ב', ירושלים: מכון פלורסהיימר, עמ' 164–189.

שפירא, אסף, עופר קניג, חן פרידברג ורעות איצקוביץ'-מלכה, 2013. ייצוג נשים בפוליטיקה: ישראל במבט השוואתי, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

International Parliamentary Union, IPU (2015). Women in National Parliaments.

התמונה באדיבות Shutterstock