"ירושלים המאוחדת" - לא כל מה ששורד הופך בהכרח לנכון וצודק

ישראל נותרה רק עם החסרונות שבסיפוח המופרז, שהלכו והתעצמו עם השנים. המציאות הנוכחית מתאפיינת במגמות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות שליליות הפוגעות בכלל תושבי ירושלים והמאיימות להפוך את בירת ישראל לעיר בעלת רוב יהודי קלוש, ענייה להחריד ומוכת טרור.

שתי דעות - קראו את מאמרו של שמואל ברקוביץ': ההצעות לטרנספר של השכונות הערביות במזרח ירושלים

"תוספת שטח מרבי שייכלל בירושלים ואשר יאפשר את התרחבותה של ירושלים לכרך גדול. אם יתברר בעתיד שהפרזנו בהכללת שטחים ואוכלוסייה, ניתן יהיה להפריד בין השטח המוניציפלי של ירושלים לבין אזור חיצוני בסטטוס של מועצה אזורית" . זו הייתה תשובתו של האלוף רחבעם זאבי ("גנדי") לשאלתו של שר המשפטים יוסף שפירא על שיקולי הועדה לקביעת הגבול העירוני החדש של ירושלים המאוחדת, שהעידה על היעדר עבודת תכנון מעמיקה למהלך היסטורי זה. ועדה זו, תוך 17 ימים בלבד, ללא עבודת מטה ראויה, בחרה להוסיף 64 קמ"ר מהגדה המערבית, עם 22 כפרים פלסטינים לירושלים המזרחית, שהשתרעה עד 1967 על 6 קמ"ר וכללה 6 שכונות בלבד.

העתיד הגיע ומתחוור כי אכן הפרזנו. מדיניות כוחנית, קצרת ראות מדינית, כלכלית וחברתית שהתבסמה מאדי הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים ומ"שיכרון הכוח" שאפף את הנהגת המדינה, הולידה את הפירות הבאושים עמם מתמודדת כיום החברה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. המציאות הנוכחית ב'ירושלים המאוחדת' מתאפיינת במגמות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות שליליות הפוגעות בכלל תושביה והמאיימות להפוך את בירת ישראל לעיר בעלת רוב יהודי קלוש, ענייה להחריד ומוכת טרור.

דיוני הממשלה ב-1967 מראים כי לנגד משרטטי התוואי החדש עמדו חמישה יעדים מרכזיים שבהשגתם ראתה ישראל משקל נגד לחסרונות שבספוח כפרים ואוכלוסייה פלסטינית שמעולם לא היו חלק מירושלים (אנה חזן, 1993). בחינתם כיום מראה כי ישראל כשלה בהשגת כול היעדים ונותרה רק עם החסרונות שבספוח המופרז, שהלכו והתעצמו עם השנים.

העיקרון הראשון והחשוב ביותר היה דמוגרפי טריטוריאלי - לספח לירושלים שטחים נרחבים, אך להימנע מלכלול בתחום העיר מחנות פליטים וכפרים ערביים המאוכלסים בצפיפות, על מנת לשמור גם בעיר המורחבת על רוב יהודי מוצק. מספר הפלסטינים שהפכו לתושבי ירושלים, ומכאן גם לבעלי תעודות זהות ישראליות, הגיע בן לילה ל 69,000 נפש שהיוו 26% מאוכלוסיית ירושלים. מאחר שהסיפוח השטח נועד לאפשר בניית שכונות יהודיות, נלוותה אליו הפקעה של 24,500 דונם מתוך 70 אלף הדונמים שסופחו, ועליהם נבנו בסיוע ממשלתי 51,000 יחידות דיור עבור יהודים ורק כ- 600 עבור פלסטינים.
שאר השטח התמלא במהירות באוכלוסייה פלסטינית באמצעות בנייה לא חוקית של כ-20 אלף יחידות דיור. כיום מניין הפלסטינים עומד על 316 אלף נפש המהווים למעלה מ-37 אחוזים מאוכלוסיית העיר. זוהי מגמה מתמשכת שכבר ב-2005 התריע ראש המועצה לביטחון לאומי, האלוף במיל' גיורא איילנד, בפני ראש הממשלה שרון ש "לאור התחזיות הדמוגרפיות...יש משמעות גדולה מתי נלך להסדר הקבע, רצוי שלא נגיע למצב שבו נלך להסדר קבע כאשר מחצית מהתושבים בבירה הם פלסטינים". השבתם של הכפרים הללו למעמדם המונציאפלי הקודם, כפי שהיוזמה מציעה, יסיר באחת את האיום באובדן הרוב היהודי בירושלים המתקיים מאז 1870.

היעד השני היה להפריד כלכלית בין ירושלים לבין אזורי הגדה המערבית. בפועל, בהעדר כל מכשול פיזי בין ירושלים לגדה המערבית במשך ארבעה עשורים, מזרח ירושלים נשארה הליבּה האוּרבּנית והכלכלית של הגדה. עם הקמת המכשול מסביב לירושלים, יצרה ישראל במו ידיה מגמות הפוכות לאינטרסיה. היא אסרה על כניסת פלסטינים מהגדה לירושלים ובכך הביאה לקריסה כלכלית של העסקים למיניהם במזרח ירושלים ודחפה את הפלסטינים לעבודה מערבה, במקצועות השונים מתחום התמחותם שהיה מסחר לסוגיו. מהלך שגרם לגידול של מאות אחוזים במספר המועסקים במערב העיר. חיבורם מחדש של הכפרים הפלסטינים לגדה המערבית ישקם את כלכלתם, יבלום את המגמות הקיימות ויביא להיפוכן באמצעות חזרת הפלסטינים למקצועות המסורתיים והמועדפים על ידם באיזור מגוריהם.

העיקרון השלישי היה אסטרטגי ביטחוני. מכיוון שהעוסקים בנושא היו בטוחים שהגבולות שהם מסמנים יהיו גבולות המדינה בעתיד הקרוב, הם ביקשו להכליל בתוך הגבולות האלה חלק ניכר מרכסי ההרים המקיפים את ירושלים. בפועל, במשך השנים בנתה ישראל על הרכסים הללו שכונות חדשות: רמות אלון ורמת שלמה בצפון וגילֹה בדרום. כך שכיום הר גילֹה מדרום לירושלים (השייך למועצה האזורית גוש עציון), נַבּי סמואל מצפון ומשלטי מַעֲלֵה אֲדוּמים ממזרח, הנמצאים כולם מחוץ לגבולות הסיפוח, הם השולטים טוֹפּוֹגרפית על העיר שהתרחבה. השאיפות הלאומיות של הפלסטינים במזרח ירושלים והפלייתם המתמשכת הניעו גלי אלימות וטרור קשים מצידם.

היה זה ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, שהבין כי לא ניתן להתעלם מכך ובשנת 2000 אישר תוכנית שהוגדרה כך "מדובר בפתרון יעיל, אבל לא מוחלט...הוא כולל שתי חומות בירושלים: האחת מדינית, סביב לעיר הרחבה, כולל מעלה אדומים גוש עציון וגבעת זאב. השנייה ביטחונית, בין רוב השכונות הפלסטיניות לעיר המערבית, ובין השכונות הישראליות במזרח ירושלים ולאגן הקדוש, עם מעברים מבוקרים בתוך העיר". הצבת המכשול החדש המוצע בין הכפרים הפלסטינים לירושלים ימנע מעבר של מפגעים לשכונות הישראליות ויאפשר למשטרה הפלסטינת לאכוף חוק סדר בם בתאום עם צה"ל וזרועות הביטחון .

העיקרון הרביעי היה לכלול בתחומי העיר מיתקנים חשובים, כגון שדה התעופה בעטרות, בית המטבחיים בשועפאת ובית הקברות בהר הזיתים. בפועל, שדה התעופה אינו מופעל מסיבות כלכליות מאז קיץ 2000 וחסרונו אינו מורגש. בית המטבחיים הפסיק אף הוא לפעול, והקבורה בהר הזיתים חדלה כמעט לחלוטין.

עיקרון החמישי היה להתחשב בבעלויות על קרקעות ובהסדרים קודמים, בעיקר כשמדובר באדמות שהיו בבעלות יהודית, כמו באזור נווה יעקב. בפועל סופחו שטחים שהיו בתחום העיריות של בית לחם, בית ג'אלה ואל בּירה מששליש מתוכם הופקע. השבת האדמות שנותרו לשליטת הכפרים והרשות הפלסטינית תאפשר את פיתוחן בעבור הפלסטינים.

עלינו להכיר בעובדה כי למרות 49 שנות "איחוד" ירושלים ו"הבטחתו" של אבא אבן למזכ"ל האו"מ ב-1967 "להשוות שירותים לכל התושבים", מזרח ירושלים הערבית מופלית לרעה ומתנהלת בפועל כמעט בנפרד ממערב העיר ומהשכונות היהודיות במזרחה, במרבית תחומי החיים: 50% משטחי מזרח ירושלים סובלים מבעיות ברשת המים והניקוז וכ 160,000 מהתושבים הערבים לא מחוברים או מחוברים באופן לקוי לרשת המים, וכן חסרים 70 ק"מ של צינורות ביוב. ל 50% משטחי מזרח ירושלים אין תוכניות מיתאר מותאמות, מפורטות ומאושרות, מה שמקשה לתכנן מערכות כבישים ותשתיות ומעכב מתן אישורי בנייה האמורים להינתן על פי תוכניות מיתאר. מאז 1967 הנפיקה עיריית ירושלים פחות מ 4,000 היתרי בנייה לפלסטינים, שמכוחם נבנו כ 8,000 יחידות דיור במזרח ירושלים. ב 1967 היו במזרח ירושלים 12,500 יחידות דיור, ואילו היום ישנן למעלה מ 40,000; במילים פשוטות, 50% מיחידות הדיור של הפלסטינים נבנו ללא היתר.

עד הקמת החומה שניתקה את הגדה המערבית ממזרח ירושלים, אפשר היה לקבוע כי למרות גישתו החופשית כמעט של כוח עבודה ערבי לשוק התעסוקה היהודי בירושלים, בשני חלקי העיר התקיימו שני שוקי תעסוקה סקטוֹריאליים. כך גם בתחום התחבורה והחינוך עד היום. שני שלישים מן המשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני - אוכלוסייה שנכללים בה 85% מן הילדים הערבים בעיר. למעלה מ 1,600 כיתות לימוד חסרות במיגזר הערבי בעיר, והנשירה מבתי הספר הערביים עומדת על 40%.

הפלסטינים משלמים מיסים ומקבלים תשלומי העברה של המוסד לביטוח לאומי הניתנים לכל תושב ישראלי, אבל הם פונים לרשויות הממלכתיות הישראליות רק אם אין להם חלופה אחרת. יחד עם זאת, שירותי העירייה המוענקים לפלסטינים נופלים באורח דרמטי מאלה של היהודים. למרות העובדה ש 37 אחוזים מתושבי ירושלים הם פלסטינים, רק 12 אחוזים מתקציב העירייה מושקעים בשכונות הפלסטיניות.

כפי שמוכיחים סקרי דעת הקהל, וכפי שעולה מן ההתנהגות היומיומית, התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים אינם רואים את עצמם קשורים למוסדות הפוליטיים של מדינת ישראל ולא למוסדות העירוניים שלה, וזאת מפני שמוסדות אלה פועלים על בסיס החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 6) תשכ"ז 1967, שאינו מקובל עליהם. רק מיעוט מבוטל של 13,000 איש מקרב האוכלוסייה הערבית ניצלו את האפשרות לבחור באזרחות ישראלית בהמשך למעמד של תושב ישראל. נתוני משרד הפנים מלמדים כי בעשור האחרון קיבלו אזרחות מלאה 3,374 פלסטינים.

אחוז השתתפותם של הפלסטינים תושבי העיר בבחירות לעיריית ירושלים הוא זעום. בבחירות ב 2008, שבהן זכה ניר ברקת, שיעור ההשתתפות עמד על 1.7% בלבד (2,200 מתוך 132,000 בעלי זכות בחירה).ב-2013 שעור זה ירד ל-0.7 אחוז בלבד. מנהיגי הציבור הפלסטיני דוחים בעקביות אפילו את הרעיון לקרוא לפלסטינים להצביע למען רשימה משותפת של ישראלים ופלסטינים, שתדגול במתן זכויות פוליטיות לתושבי מזרח העיר ובהפיכתה לבירת המדינה הפלסטינית.

את יחסה המפלה של ישראל לפלסטינים במזרח ירושלים היטיב לסכם זאת ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שכיהן בזמנו כראש עיריית ירושלים, בראיון שנתן ביום ירושלים במאי 2012.

"מבחינות רבות אני חושב שירושלים מתקדמת", אמר אולמרט, ומייד סייג "אני מדבר על ירושלים שהיא מערב ירושלים. אני מתכוון לשכונות שבהן גרים יהודים, גם במה שלא היה חלק מהעיר עד 1967. במה שקשור לחלקים אחרים של ירושלים, שבהם לא גרים יהודים, אין שינוי גדול. הגעתי למסקנות עצובות מאוד לגבי עתידה של ירושלים כעיר מאוחדת [...] אף ממשלה ישראלית מאז 1967 לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי. [...] גם הממשלה שאני עמדתי בראשה לא עשתה את כל מה שהיה צריך כדי להפוך את ירושלים לעיר מאוחדת. אומנם השקענו בירושלים, אבל במודע השקענו בעיקר במערב העיר ובשכונות החדשות כמו הר חומה, פיסגת זאב, רמות וגילה, ונמנענו מלהשקיע באזורים שאני חושב שבעתיד לא יהיו חלק מירושלים שתהיה בריבונות מדינת ישראל".

במילים אחרות, איחוד העיר מבחינתה של ישראל היה איחוד של אדמות ואתרים אבל לא איחוד של תושבים. לכן, עתידם המדיני, כלכלי וחברתי של הפלסטינים צריך להינתן בידם בכפוף ללמצב הביטחוני ולתהליך המדיני.

לבסוף, איחוד ירושלים בכלל והחוקיות של שלטון ישראל במזרח העיר בפרט לא זכו להכרה מצד שום מדינה בעולם. באו"ם, בקהילה האירופית ובפרלמנט המצרי התקבלו החלטות השוללות את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל. האו"ם מגנה בעקביות את ישראל על מעשיה החד צדדיים בירושלים. לפיכך, כול מהלך בדומה לתוכנית המוצעת אשר מסיר את השליטה הישראלית משטחים שנכבשו במלחת ששת הימים אינו מאיים על מעמדה המדיני של ישראל אלא ההיפך.

על החברה בישראל להפנים את העובדה כי לא כול מה ששורד כבר 50 שנה הופך אותו בהכרח לנכון , צודק או יפה. לא ניתן לספח שטח מבלי לספח את התושבים החיים בו ולהעניק להם את מלוא הזכויות. כמו כן, לא ניתן להפריד בין התושבים למאוויהם הלאומיים. עמדתם, התנהגותם של הפלסטינים במזרח ירושלים מזה עשורים מעידה על רצונם להיות תושבי הבירה של המדינה הפלסטינית. הפרדת הכפרים המוצעת משרתת בצעד נוסף את היעד הזה, כמו גם את האינטרסים של מדינת ישראל.

"התנועה למען הצלת ירושלים היהודית" אינה מתיימרת להציג תוכנית ללא חסרונות כלל, אך היא מתייחסת למגמות הקיימות המאיימות על עתידה של בירת ישראל ומבקשת בתוכנית המוצעת לבלום אותם ואף להפכם. הסיכונים שבתוכנית בטלים בשישים לעומת הסיכונים במציאות הנוכחית, ויש ביתרונות התוכנית בכדי להניע בעתיד את הצדדים לצאת מהקיפאון המדיני. על ממשלת ישראל לנקוט במהלכים אלו טרם תתממש הצהרתו של קולק לברק טרם קמפ דיוויד 2000: "הממשלה שלך, כולם שיכורים. יום אחד הם יתפכחו, אבל זה יהיה מאוחר מדי".

שאול אריאלי הוא מומחה לסכסוך הישראלי פלסטיני - הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד