ההצעות לטרנספר של השכונות הערביות במזרח ירושלים

חלוקת ירושלים ושלילת מעמד התושבות מתושביה הערבים, כצעד חד צדדי של ישראל, שלא במסגרת הסכם עם הרש"פ, הינן רעיון רע מכל הבחינות ובלתי חוקי בעליל.

שתי דעות - קראו את מאמרו של שאול אריאלי: "ירושלים המאוחדת" - לא כל מה ששורד הופך בהכרח לנכון וצודק

לאחרונה מתרבים הקולות הקוראים להוציא מירושלים את רוב השכונות-הכפרים הערביים, שסופחו לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, ביוני 1967 (התכנית המדינית של יו"ר מפלגת המחנה הציוני חה"כ י. הרצוג , שאושרה בוועידת המפלגה ביום 7.2.16; ש. אבינרי, סוף-סוף קצת ריאליזם, "הארץ" מיום 19.2.16 ועוד).

בימים האחרונים אף קמה "התנועה להצלת ירושלים היהודית", אשר חרטה על מצעה (המתפרסם בעיתונות מדי יום ביומו), את שלילת מעמד התושבות מ- 200,000 מתוך 313,000 תושבי השכונות הערביות במזרח העיר לידי הרש"פ, והשארת שטח ירושלים הירדנית לשעבר (6 קמ"ר, ובכלל זה: העיר העתיקה וסביבתה-ה"אגן הקדוש") בתחומה המוניציפאלי של ירושלים. במילים אחרות: חלוקת ירושלים השלמה (126.4 קמ"ר) והעברת כמחצית ממנה (64 קמ"ר) לתחום הרש"פ באיו"ש במעמד של שטח B (שליטה אזרחית של הרש"פ וביטחונית של ישראל).

אכן, כל מי שבקיא בעובדות הרלבנטיות יודע, שלא ניתן יהיה להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים ללא החזרת רוב השכונות הערביות לידיהם, והסדרת מעמדו המדיני של האגן הקדוש, ובמיוחד של הר הבית. אולם חלוקת ירושלים ושלילת מעמד התושבות מ- 200,000 מתושביה הערבים, כצעד חד צדדי של ישראל, שלא במסגרת הסכם עם הרש"פ, הינן רעיון רע מכל הבחינות ובלתי חוקי בעליל. אני חולק על הנימוקים העיקריים שמעלים תומכי המהלך הזה.

הנימוק העיקרי, הראשון לחלוקה המוצעת הוא הנימוק הדמוגרפי: ע"י החלוקה המוצעת יוצאו מתחומי ירושלים כ-200,000 ערבים, ויישארו רק כ- 113,000 מהם. כך יגדל הרוב היהודי בעיר מ- 63% כיום ל- 83% מכלל תושבי העיר. אולם חלוקה כזאת תהפוך את ירושלים לעיר ספר, ויהודים רבים יברחו ממנה. בעקבות חלוקת ירושלים בין ירדן לבין ישראל בשנת 1948 עזבו את העיר 25,000 יהודים שהיוו רבע מאוכלוסייתה. כמו כן, החשש מחלוקת ירושלים כבר גרם לאלפי ערבים להעתיק את מגוריהם לשכונות יהודיות במזרח ירושלים כמו ארמון הנציב ופסגת זאב ולאבו-גוש. ולבסוף גם 113,000 ערבים, הגרים בשטח ירושלים הירדנית לשעבר, שיוותרו בשטח ירושלים הישראלית (כ 17% מאוכלוסייתה), יכולים לקבוע את תוצאות הבחירות העירוניות בירושלים, אם יחליטו להשתתף בהן. מבחינה חוקית, לא ניתן לשלול מהם את הזכות הזאת.

הנימוק העיקרי, השני הוא הנימוק הביטחוני: ע"י הקמת גדר ביטחון בין הכפרים הערבים שיוצאו מירושלים לבין ירושלים נמנע חדירת מחבלים מהכפרים האלה לירושלים, ונשפר את המצב הביטחוני בה, ע"י הכנסת צה"ל לכפרים האלה.

אכן בתחילת האינתיפאדה הנוכחית, כשהערבים חששו שישראל עומדת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ע"י מתן זכות תפילה שם גם ליהודים, היו מרבית המחבלים תושבי מזרח ירושלים. אולם מאז שרוה"מ הבהיר (בסוף אוקטובר 2015), שיהודים לא יורשו להתפלל בהר הבית, עבר מרכז הכובד של האינתיפאדה לחברון ולגוש עציון, ומרבית המחבלים מגיעים מהכפרים הערבים באזורים אלה ולא מירושלים. כמו כן, בשכונות הערביות במזרח העיר כבר פועלים ביעילות רבה יחידות מיוחדות של המשטרה וחיילי משמר הגבול, שאינם נופלים באיכותם מכוחות צה"ל.

הנימוק העיקרי השלישי הוא הנימוק הכלכלי: בסעיף 6 במצעה של התנועה להצלת ירושלים היהודית נטען, שהוצאת רוב הכפרים הערבים מתחום ירושלים תחסוך לאזרחי ישראל כ- 3-2 מיליארד שקל לשנה.

ראשית כל, לא הצלחתי לקבל מהתנועה הזאת מסמכים רשמיים המוכיחים את ה"חיסכון", הנטען. שנית, ברור שהמספר 3-2 מיליארד מבוסס על הערכה גסה עם מרווח טעות מוגזם ולא רציני בשיעור של 1 מיליארד שקל. שלישית, קרוב לוודאי שלא קוזזו מהמספר הזה תשלומי המסים, שמשלמים התושבים הערבים במזרח ירושלים לביטוח לאומי ולעיריית ירושלים.

והעיקר: הנימוק הזה כלל אינו מביא בחשבון את התועלת הכלכלית שמפיקה ירושלים מהעבודה של 32,000 ערבים, תושבי מזרח ירושלים במערב העיר. העובדים האלה מהווים 75% מעובדי המלונאות במערב העיר, 66% מהעובדים בענף הבנייה, 53% מהעובדים בתחבורה (40% מנהגי אגד!),41% מהעובדים בענף שירותי הניקיון והתחזוקה ,29% מהעובדים בתעשייה ו- 20% מהעובדים בתחומי הבריאות והרווחה (לפי מחקרו של בריק שטרן ממכון ירושלים לחקר ישראל).
לפיכך, הוצאת כל העובדים האלה מתחום ירושלים תפגע קשות בפרנסתן של 32,000 משפחות ערביות (כ-150,000 איש!) ולמשבר כלכלי חמור ולתוהו ובוהו גם במערב ירושלים.

זאת ועוד, לפי החוק הישראלי, המעמד של תושבות קבע בירושלים מעניק למחזיק בו שורה של זכויות והטבות סוציאליות כגון: חופש תנועה וחופש מגורים בתחומי מדינת ישראל, זכויות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כגון: הזכות לקניין, הזכות לשיווין והזכות לפרנסה ולקיום בכבוד; זכויות להטבות סוציאליות מכוח חוק הביטוח הלאומי: קצבאות, קצבאות ילדים, דמי אבטלה, קצבת נכות, קצבת שאירים וזקנה; הזכות לקבל שירותי בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד -1994, הזכות לקבל גמלת הבטחת הכנסה, מכוח חוק הבטחת הכנסה תשמ"א -1980 ועוד.

לפיכך, שלילה גורפת של כל הזכויות וההטבות הסוציאליות הנ"ל מתושבי השכונות הנדונות כתוצאה משלילת מעמדם כתושבי קבע בירושלים, והעברת שכונותיהם אל מחוץ לגבולות ירושלים ע"י ממשלת ישראל, באורח חד צדדי, ללא הסכמתם ושלא במסגרת הסכם עם הרש"פ, עלולה להיכשל בביקורת בג"צ, בראש ובראשונה, בשל הפגיעה החמורה בזכות התושבים האלה לשיוויון, לפרנסה ולקיום בכבוד.

זוהי הצעה לא חכמה ואף מסוכנת, מאחר ששלילה גורפת של הזכויות וההטבות הסוציאליות הנ"ל מתושבי השכונות הערביות, במזרח העיר, עלולה להחמיר עוד יותר את מצבם של תושבי השכונות הללו, הסובלים כבר כיום מהפלייה ומקיפוח כמעט בכל תחומי החיים (כ-80% מהם חיים מתחת לקו העוני!) לעומת התנאים בשכונות היהודיות הצמודות אליהם, עד כדי ייאוש מוחלט, שעלול לדחוף גם אותם לקחת חלק באינתיפאדה השלישית.

בהקשר זה ראוי לציין שלפני כ-10 שנים כבר נבנתה גדר הפרדה בירושלים, והוציאה מתחומה הפיזי של העיר 6 שכונות ערביות בצפון ירושלים, בהן גרים כ- 90,000 תושבים, ועיריית ירושלים הפסיקה לתת להם את שירותיה, למרות שהם בעלי תעודת תושבות בירושלים, ושכונותיהם כלולות עדיין בתחום המוניציפאלי שלה. כתוצאה מכך, שכונות אלו מוצפות בערימות זבל ובמי ביוב, עם מעט כבישים וכמעט ללא מדרכות. השכונות הללו הפכו לשטחי הפקר, והן נשלטות ע"י ארגוני פשע, וסמים וכלי נשק נמכרים שם בגלוי. כמו כן נפוצה בהן הבנייה הבלתי חוקית והבלתי בטיחותית של בניינים רבי קומות עם חיבורים פיראטיים לחשמל ולמים וללא קווי ביוב. הוצאת שכונות ערביות נוספות מתחום ירושלים ללא הסכם עם הרש"פ עלול לדרדר גם אותן למצב דומה.

שלילה חד-צדדית של התושבות הירושלמית מ- 200,000 פלסטינים, פירושה: טרנספר בכוח של הפלסטינים האלה אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. צעד כזה מן הראוי לעשות רק במסגרת הסדר מדיני עם הרש"פ, כולל התחייבות של הרש"פ להמשיך בתשלומים הסוציאליים הנ"ל או תשלום פיצויים הוגנים לתושבים הנדונים על שלילת זכויותיהם הסוציאליות הנ"ל, שימומנו ע"י המדינות התומכות ברש"פ. עשיית צעד מרחיק לכת שכזה ללא הסכמתם של התושבים האלה ולאחר שהם נהנו מהמעמד הזה במשך 48 שנה, וביססו עליו את כל אורח חייהם מכל הבחינות, ובמיוחד מבחינה כלכלית, כאמור, הינה פעולה בלתי מוסרית בעליל.

ההצעה לשלול את מעמד התושבות הירושלמית ממרבית תושביה הערבים של ירושלים הינה גם בלתי חוקית בעליל: בסעיף 11 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לא נקבעו תנאים או קריטריונים לסמכותו של שר הפנים לשלול את מעמד תושבות הקבע, שניתן לתושב כלשהו כמו תושבי השכונות הנ"ל. לפיכך, סמכותו של שר הפנים בעניין זה היא רחבה מאוד. אולם ברור שגם עליה חלים כללי המשפט המינהלי כמו: סבירות, מידתיות, היעדר הפליה והעדר שקולים זרים, וגם היא נתונה לביקורת שיפוטית של בג"צ.

לפיכך, ברור ששלילת תושבותם הירושלמית של תושבי השכונות הערביות במזרח ירושלים הוצאתם מחוץ לירושלים והעברתם לתחום הרש"פ רק בגלל היותם ערבים, בלא שעברו עבירה כלשהי, הינה הפליה בוטה ופסולה, בלתי סבירה ובלתי מידתית, במיוחד כלפי הערבים שיושארו בירושלים. קל וחומר אמורים הדברים לאור התנאים לפקיעת רישיון ישיבת קבע הקבועים בתקנה 11 לתקנות הכניסה לישראל תשל"ד -1974: שהייה במדינה אחרת מחוץ לישראל במשך למעלה מ-7 שנים ו/או קבלת אזרחות זרה ו/או קבלת רישיון לישיבת קבע באותה מדינה. במילים אחרות: בעל רישיון לישיבת קבע בירושלים, יאבד את רישיונו הנדון, אם השתקע במדינה אחרת והעביר אליה את מרכז חייו. אולם מרכז חייהם של תושבי השכונות הנדונים הוא בירושלים מזמן רב, ולא יעלה על הדעת לטרנספר אותם באורח חד צדדי, ביוזמת ממשלת ישראל בלבד, ממרכז חייהם בירושלים למקום אחר.

לפיכך, תמוה שהתנועה להצלת ירושלים היהודית מציעה לתקן רק את חוק יסוד: ירושלים, בית ישראל, ומתעלמת לחלוטין מזכויותיהם של תושביה הערבים של ירושלים לפי כל החוקים הנ"ל.

ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ הוא מומחה לענייני ירושלים והמקומות הקדושים בישראל

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד