לא מעיד על הכלל

עמידת חד"ש ובל"ד לצד חיזבאללה מחבלת בקידום יחסי יהודים - ערבים בישראל. אך יש לזכור שמדובר בהצהרת פוליטקאים, ולא ברצון הציבור הערבי.

כל מי שקידום יחסי יהודים ערבים בישראל הוא אינטרס חשוב בעיניו, כל מי שמעוניין לייצר תקווה לערבים החיים בישראל לשוויון ולשותפות להם ולדור הבא, כל מי שסבור כי פיתוח בסיס אזרחי משותף לשתי החברות החיות בישראל חיוני לעתיד המדינה - אינו יכול לעבור לסדר היום על ההתבטאות של חד"ש ובל"ד היוצאת נגד מדינות המפרץ ובראשם ערב הסעודית על הגדרת חיזבאללה כארגון טרור.

קשה להפריז בהשלכות החמורות של העמדה שהציגו שתי מפלגות אלה, המגבות את הארגון שמעמיד עצמו מזה שנים ארוכות בחזית השנאה נגד המדינה, תוך הצטיידות מתמשכת באמצעים מתקדמים המכוונים בעיקר מול האוכלוסייה האזרחית אשר מבטא בבירור בעקביות ובחדות את רצונו בהשמדתה. טרם יבשה הדיו על הצהרתו האחרונה של חסן נסראללה על כוונתו לפגוע במיכל האמוניה במפרץ חיפה אותו כינה "הפצצה הגרעינית שלי", פצצה המאיימת, על עשרות אלפי אזרחים בחיפה וסביבתה.

המכשול המרכזי בדרך לתיקון אמיתי של היחסים בין יהודים לערבים בישראל הוא החשש בקרב הציבור היהודי מחוסר הנאמנות של הערבים בישראל. אמפירית, מדובר בחשש מופרך, באשר למעט חריגים במספרים בודדים, מידת המעורבות של ערבים בישראל בטרור היא נמוכה ביותר לאורך עשרות שנים. ואולם העניין אינו מתמצה בסטטיסטיקות אלא בעיקר במצב תודעתי ותפיסתי. החשש מפני התגברות תופעות טרור בהשראת דאע"ש ומפני זליגה של הייאוש והאלימות בשטחים לתוך החברה הערבית בישראל הוא נחלת חוגים רחבים בישראל.

מכאן שהמאמץ המרכזי בדרך לשיתוף ושוויון הוא שינוי התפיסה והתודעה בקרב אותם חלקים בציבור היהודי הרואים בערבים "גיס חמישי" פוטנציאלי, שכן לא ניתן יהיה לשכנע את הציבור היהודי בנחיצות המהלך לשילוב האזרחים הערבים בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה, כחלק מתהליך השיתוף החיוני לחברה הישראלית כולה, בלי להתגבר על חסם משמעותי זה. 

הודעת חד"ש ובל"ד העומדת לצד חזבאללה היא קודם כל עמדה חסרת אחריות לכשעצמה באשר היא תומכת באחד מאויביה המושבעים של המדינה גם אם מטרתה העיקרית הייתה עיסוק בגיאופוליטיקה של המזרח תיכון ולא תמיכה ישירה בחיזבאללה. מעבר לכך, זו עמדה הרסנית המחבלת ישירות במאמצים, הנעשים בתנאים קשים ממילא, לקידום שוויון ושיתוף בין החברות היהודית והערבית בישראל, ומשרתת באופן ישיר את אותם הגורמים המבקשים לצמצם בערכים הדמוקרטיים לטובת יהודיות המדינה.

קרן אור משמעותית מתגלה בסקרים המראים שרוב הציבור הערבי בישראל מסתייג מהודעה זו. ואכן, אין לשכוח כי קידום יחסי ערבים יהודים בישראל הוא צורך לאומי, המשותף לשתי החברות היהודית והערבית החיות כאן. גם כעת חובה לחזור ולשנן לעצמנו כי אינטרס זה חייב להיות חזק יותר מהצהרות הפוליטיקאים המחבלות בכך, בין אם הם יהודים ובין אם הם ערבים.