הקפאת הסכם הגירוש

זמן קצר לאחר שברכנו את ממשלת ישראל על ההסדר שהגיעה אליו עם נציבות האו"ם לפליטים ועל ההחלטות שקיבלה באשר לטיפול בתושבי דרום תל אביב ובמבקשי המקלט שיישארו בישראל, הודיע אתמול ראש הממשלה נתניהו על הקפאת ההסכם​

ההסדר שהוכרז אתמול הוא הישגם של שופטי בית המשפט העליון, שפעם אחר פעם הרים בפני הממשלה דגל שחור באשר למדיניותה ביחס למבקשי המקלט, ובכך הגנו על צלם האדם של כולנו

זמן קצר לאחר שברכנו את ממשלת ישראל על ההסדר שהגיעה אליו עם נציבות האו"ם לפליטים ועל ההחלטות שקיבלה באשר לטיפול בתושבי דרום תל אביב ובמבקשי המקלט שיישארו בישראל, הודיע אתמול ראש הממשלה נתניהו על הקפאת ההסכם. כך, ברגע, נקטעו , לפחות זמנית, כל הישגי בית המשפט העליון, אשר בהתנגדותו למדיניות הממשלה הגן על צלמה האנושי והיהודי של המדינה.

מבחינה בינלאומית, ההסדר הוא ביטוי לכך שבעיית הפליטים היא בעיה גלובלית, והמאמץ להתמודד אתה צריך להיות מבוסס על שיתוף פעולה בינלאומי ועל מאמץ לחלק באופן הוגן ככל האפשר את העול הכרוך במתן מקלט. מבחינה זו ההסדר מבליט עוד יותר את האיוולת והרשעות ברעיון שהנחה את ממשלת ישראל, שדווקא מדינות אפריקה עניות צריכות לשאת בנטל הזה, כדי שגם הן וגם מי שמגיע אליהן יישארו באומללותם, ובלבד שאפריקאים יישארו באפריקה. ניתן גם ללמוד ממנה שהאו"ם איננו תמיד "שמום" (כפי שאמר בן גוריון בזמנו), שלא כל מה שהשם או"ם צמוד אליו הוא עוין לישראל. לעתים ההפך הוא הנכון.

הודעת הממשלה על ההסדר אתמול לא כללה הודאה בטעות, או בסדרת הטעויות, שאפיינה את מדיניותה בנושא מאז הקמת הגדר. נאמר בהודעה כי ראש הממשלה ושר הפנים פעלו לקיום המתווה הקודם, אך בשל אילוצים משפטיים וקשיים מדיניים מצד המדינות השלישיות, "היה צורך להגיע להבנות חדשות ומשופרות". אם כך, יש להלל ולשבח את התנגדותן של רואנדה ואוגנדה לקבל לתחומן מי שיגורשו בכפייה מישראל. יש להצטער ולהתבייש שאמת המידה המוסרית המינימלית הזו, שהייתה נחלתן של אותן מדינות, לא הנחתה את ממשלת ישראל, ממשלתה של מדינה שצריכה להיות רגישה במיוחד לגורלם של פליטים. יש לקוות שיתמידו בקו זה.

למרות הקפאת ההסכם, יש לברך ולקלס את האילוצים המשפטיים שהביאו את ממשלת ישראל לנהוג כראוי, גם אם לא ברור עתה מה יעלה בגורלו של ההסכם. בראש ובראשונה יש לברך את בית המשפט העליון, שמראשית הדרך ועד הימים האחרונים העמיד בפני מדיניות ממשלה בלתי חוקית ובלתי אנושית את מחסומו של הדין; וזאת, בלי להסכים בהכרח עם כל החלטותיו. מלכתחילה, הרים בית המשפט בפניה של הממשלה דגל שחור באשר למדיניותה ביחס למבקשי המקלט. מדיניות זו שמה לנגד עיניה כתכלית את הפיכת חייהם של מבקשי המקלט לבלתי נסבלים, הן על ידי כליאה ממושכת שלהם על לא עוול בכפם, והן על ידי הפקרתם לחיי מצוקה ומחסור, כדי להרתיע את תושבי אפריקה מחיפוש מקלט בישראל.

המדינה הפכה את מבקשי המקלט שהגיעו אליה לחומר בידיה, כדי להפיק ממנו תכלית חיצונית להם על ידי התאכזרות כלפיהם. בכך רמסה את כבודם כבני אדם. את המדיניות הזו פסל פעם אחר פעם בית המשפט העליון, שומר חותם זכויות האדם בישראל. ההגנה שהעניק בית המשפט למבקשי המקלט מאפריקה ראויה להוקרה מיוחדת משום שבהגנו עליהם לא עשה בית המשפט לביתו, ולא קנה לעצמו הערכה בקרב תושבי המדינה. על הגנה כזו צריך לומר שהיא נעשית לשם שמים, כמילוי החובה האנושית והמוסרית להגן על כבודם של בני אדם, יהיו אשר יהיו, באשר הם בני אדם. אין מוסד אחר בשיטת הממשל שלנו שפועל כך. בפועלו זה הגן בית המשפט לא רק על הדין אלא גם על צלמה האנושי והיהודי של המדינה, על צלם האדם של כולנו.

בעוד שניתן להבין את דאגתם הגדולה של מקבלי ההחלטות מ"הפלישה האפריקאית" בטרם הקמת הגדר, היה צריך לחשוב מחדש אחרי הקמת הגדר. אלא שהמחליטים לקו בקיבעון, ולא הועילו דבריו הנכוחים של בית המשפט על הצורך החיוני לחשב מסלול מחדש. הממשלה המשיכה, וממשיכה גם כעת, לנהוג בעקשנות בלתי אנושית. גם כאשר בחרה ברעיון חדש, כמו העברתם למדינות אחרות, הוא היה נגוע בהעדר אמפתיה, חמלה או התחשבות במבקשי המקלט. "יהודים — רחמים בני רחמנים" — לא בבית הספר של הממשלה.

עוד לא בשלה השעה לניתוח לעומק של מדיניות הממשלה בסוגיה זו. גם לאחר חידוש התוכנית, אם וכאשר זה יקרה, חשוב מאוד שיתקיים הליך מסודר ויסודי כזה של הפקת לקחים.

בלי קשר להליך כזה, גם הבשורה הגדולה על ההסדר אינה יכולה להשכיח מלב את דברי הבלע הגזעניים שהושמעו על ידי אנשי מדינה נגד מבקשי המקלט, שהעטו חרפה על כולנו – ואחת כמה וכמה כעת, עם הקפאת התוכנית. להוקרה מיוחדת ראויים גם גורמי המקצוע במשרד המשפטים שקידמו את ההסדר, ויותר מכולם — ארגוני החברה האזרחית שפעלו ללא לאות למען מבקשי המקלט והציבור הישראלי שיצא נגד מדיניות הממשלה. למרות שאין מודים בכך, ניתן להניח שגם התגובה הציבורית השפיעה על הממשלה. למרות השעיית הסכם, החתימה עליו יצרה מצב חדש, שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו. גם אם ישראל תחזור בה מן ההסכם, מה שמדינות נורמליות אינן מעלות על הדעת לעשות, היא לא תוכל להימלט מהמתכונת שגובשה בו. כול מדיניות אחרת שלה תצטרך לעמוד במבחן ההשוואה למתכונת זו. מבחינת החברה האזרחית והציבור שיצא נגד מדיניות הממשלה הושג, בכול מקרה, הישג, המלמד על כוחה של התנגדות ציבורית. דווקא כאשר המנהיגות רופסת ונעה לכול עבר בהשפעת דעת הקהל, חיוני שתומכי ההסכם יפעלו ביתר שאת למען קיומו. בני תרבות, יחידים ומדינות, מכבדים הסכמים עליהם חתמו. מדובר בערך חינוכי, גם אם לא בבית המדרש של השר בנט.