שער הדמוקרטיה הישראלית

ביום שישי, 14 במאי 1948, התכנסו בתל אביב חברי מועצת העם לישיבה חגיגית שבה הוכרז על הקמת המדינה. מגילת העצמאות, שעליה חתומים 37 חברי וחברות מועצת העם, היא מסמך היסוד של מדינת ישראל והמגדלור הערכי, התרבותי-לאומי והדמוקרטי שלה. היא פורשת לפני העולם ולפני אזרחי המדינה את ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל – כמסגרת שהעם היהודי מממש בה את זכותו להגדרה עצמית. בד בבד, ההכרזה מבטאת את אופייה הדמוקרטי של המדינה וקובעת כללים בדבר שוויון וצדק לכל אזרחיה. רבים רואים היום במגילת העצמאות, בייחוד בתקופות של קיטוב, פילוג והתמוססות הסולידריות החברתית, דבק היסוד של החברה הישראלית ומסמך שמספק מכנה משותף רחב לאזרחיה.

אחד האתגרים העיקריים של המדינה בימיה הראשונים היה למזג את המחתרות שפעלו בה בזמן המנדט הבריטי לתוך צבא ממלכתי אחד – צבא הגנה לישראל. האתגר המורכב הגיע לשיאו ביוני 1948 בפרשת הספינה אלטלנה, בהתנגשות אלימה בין כוחות צה''ל ללוחמי האצ''ל. בהתנגשות זו נהרגו 3 חיילי צה''ל ו-16 לוחמי אצ''ל. עוד באותה שנה הורה בן-גוריון גם על פירוק הפלמ''ח ומיזוג חטיבותיו בצה''ל. תהליך פירוק המחתרות לוּוה בביקורת פוליטית נוקבת כלפי ראש הממשלה, בטענות על הפעלת כוח מופרז ועל עירוב מניעים פוליטיים-מפלגתיים. עם זאת, בעיני רבים היו אלה צעדים חיוניים בדרך לביסוס הריבונות של המדינה הצעירה. זכורה לטוב אמירתו האחראית של מפקד האצ''ל מנחם בגין: ''מלחמת אחים – לעולם לא''.

היותה של מדינת ישראל בית לאומי ליהודים הפתוח לקיבוץ גלויות קיבלה תוקף מוחשי מיידי: בשנים הראשונות להקמתה קלטה המדינה גלי עלייה אדירים, ובתוך כ-3 שנים, עד שנת 1951, כבר הוכפלה אוכלוסייתה. המדינה הצעירה מעוטת המשאבים התקשתה להתמודד עם הכמויות האדירות של העולים. היחס לעולים החדשים, בעיקר העולים מארצות האסלאם, הן מצד הוותיקים והן מצד הממסד, היה מנוכר ומתנשא, והוא מקור לביקורת קשה עד ימינו אנו. האתגר של כור ההיתוך התרבותי-חברתי עדיין לא הסתיים.

בראשית שנות ה-50 החליטה הממשלה לפתוח במשא ומתן חשאי עם גרמניה המערבית בעניין פיצויים – אישיים וכלליים – על הסבל שנגרם ליהודים בתקופת השואה. כאשר נחשפו המגעים בין הממשלות, פרצה סערה ציבורית. בינואר 1952 התקיימה בירושלים הפגנת ענק נגד ממשלת ישראל. בתום עצרת שבמהלכה נשא מנהיג חרות מנחם בגין נאום חריף, צעדו המפגינים לעבר משכן הכּנסת. אף שכוחות משטרה רבים הקיפו את המשכן, נרגמו לעברו אבנים. עשרות שוטרים נפצעו, שמשות הבניין נופצו, וכמה חברי כנסת נפצעו אף הם.

זמן קצר לאחר הקמת המדינה, עוד במהלך מלחמת השחרור, הכריזה ממשלת ישראל על החלת ממשל צבאי על ערביי ישראל, וזאת בשל החשש כי היישובים הערבים יהוו בסיס לפעילות נגד המדינה הצעירה. משמעות הדבר הייתה פגיעה קשה בזכויותיהם של האזרחים הערבים לחופש תנועה ברחבי הארץ (התנועה מחוץ ליישובים הערבים חייבה היתר), לעבודה בגופים ציבוריים, לשימוש בקרקע ועוד. לאחר ביקורת קשה ומתמשכת מצד חלקים רחבים בציבור הישראלי, לרבות תנועת החירות בראשות מנחם בגין, בשנת 1966 בוטל לבסוף הממשל הצבאי.

ב-15 במאי 1967 נכנסו כוחות מצריים לשטחי חצי האי סיני ואותתו כי בכוונתם לתקוף בקרוב את ישראל. לאחר תקופת המתנה שבה נעשו מאמצים דיפלומטיים למנוע מלחמה, פתחה ישראל במתקפת מנע. במשך שישה ימים בחודש יוני 1967 השתלטה מדינת ישראל על שטחים שהגדילו את שטחה ערב המלחמה פי שלושה. המלחמה שינתה מן היסוד את קווי המתאר של הפוליטיקה ופערה את השסע האידאולוגי העומד מאז במרכזה: בין תומכי ארץ ישראל השלמה לבין מצדדי הנוסחה של ''שטחים תמורת שלום'' ו''שתי מדינות לשני עמים''. חסידי תפיסת ארץ ישראל השלמה רואים בשליטה בשטחים ובחיזוק ההתיישבות בהם ביטוי לזכות ההיסטורית של העם היהודי וגם כורח ביטחוני. לעומתם, המצדדים בפינוי התנחלויות סבורים כי נדרשים ויתורים טריטוריאליים כדי להגיע לשלום, וכי המציאות הנוכחית שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות בטריטוריה אחת – פלסטינים משוללי זכויות לצד מתיישבים יהודיים בעלי זכויות – היא בלתי נסבלת ומטילה צל כבד על עצם האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.

ועדת חקירה ממלכתית מונתה ב-1973, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כדי לבחון את החלטות הגורמים הצבאיים והפוליטיים שהביאו למה שכונה אז ''המחדל''. בכל הנוגע לדרגים הצבאיים פסקה הוועדה כי הם נושאים באחריות אישית – טעו בשיקול דעתם ולפיכך יש לפטרם. לעומת זאת, לדרג המדיני הוועדה לא ייחסה כל טעות ולא הטילה אחריות אישית על ראש הממשלה גולדה מאיר ועל שר הביטחון משה דיין, אם כי נרמז שהם עלולים לשאת בתוצאות מתוקף האחריות המיניסטריאלית. הסערה הציבורית שהתעוררה עם פרסום דוח הוועדה הביאה להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה, ודיין לא מונה לתפקיד שר בממשלה החדשה. מלבד ההמלצות האישיות ציינה הוועדה את היעדר חלוקת הסמכויות הברורה בין הממשלה, שר הביטחון והרמטכ''ל, ובכך תרמה תרומה מכרעת להסדרת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי.

לאחר כמעט שלושה עשורים של שלטון מפא''י (והיורשות שלה מפלגת העבודה והמערך), בחירות 1977 הביאו לראשונה לעליית הליכוד לשלטון בראשות מנחם בגין. הייתה זו נקודת מבחן משמעותית לדמוקרטיה הישראלית, ואפשר לומר שהיא עמדה בה בהצלחה. על אף התדהמה וההלם בקרב חלקים רחבים בציבור רצון הבוחר כובד, והתבצעה העברה תקינה של השלטון. התקדים של חילופי שלטון מסודרים היה חשוב מאוד בראייה דמוקרטית.

בשנת 1977 הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לישראל, לביקור שנמשך שלושה ימים. הוא נאם מעל בימת הכנסת ואמר: ''איננו רוצים להקיף אתכם, או שאתם תקיפו אותנו, בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. ישראל היא עובדה קיימת''. כך נפתח פרק חדש בתולדות הסכסוך בין ישראל לשכנותיה. סאדאת היה המנהיג הערבי הראשון שהגיע לביקור רשמי בישראל, וביקורו היה נקודת הפתיחה של תהליך שהוביל כעבור שנתיים להסכם השלום בין ישראל ומצרים (1979) ולפינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים (1983).

המתח שבין הזכות להיבחר לבין הצורך של הדמוקרטיה להתגונן מפני המנסים לחתור תחתיה בא לידי ביטוי מובהק בפסילת מפלגות מלהעמיד את עצמן לבחירות לכנסת. ב-1984 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מפלגת כך בראשות מאיר כהנא על רקע גזעני, ואולם בג''ץ ביטל את ההחלטה על רקע ''היעדר סמכות'', וכהנא נבחר לכנסת. ארבע שנים אחר כך, לאחר שהכנסת תיקנה את חוק יסוד: הכנסת, נפסל כהנא שנית. הפעם אישר בג''ץ את החלטתה של ועדת הבחירות. בשנת 2002 תוקן החוק באופן שמתיר לפסול גם מפלגות או מועמדים שתומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. על רקע זה נעשו ניסיונות אחדים לפסול מפלגות וחברי כנסת ערבים, אך כולם נבלמו עד כה על ידי בג''ץ.

1991-1984: בשנים אלה, הוטסו יהודי אתיופיה ארצה בכמה מבצעי עלייה דרמטיים לפינוי כל יהדות אתיופיה והבאתה לישראל; 1990: גל העלייה של כמיליון עולים מברית המועצות לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי העמיד שוב את המדינה במבחן של מימוש מחויבותה לקליטת העלייה ולשילובם המוצלח של העולים במארג החיים הישראלי. העליות הן ביטוי מובהק לחזון קיבוץ הגלויות.

התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, אישור הסכמי אוסלו בכנסת וגל פיגועי ההתאבדות של השנים 1995-1994 הובילו ליצירת קיטוב חריף בין ימין ושמאל. הימין הפוליטי האשים את הממשלה שמדיניותה הובילה לפיגועים ואף מסכנת את מדינת ישראל. הוא ניהל קמפיין ציבורי אגרסיבי שנטען בו כי הממשלה אינה לגיטימית. בחלק מפעולות המחאה וההפגנות תואר ראש הממשלה יצחק רבין כ"בוגד", ומסע ההסתה והשיסוי נגדו הגיע לשיא בסתיו 1995, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב'. ב-4 בנובמבר, בתום עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל, נרצח רבין בידי מתנקש.

פסק דין מכונן שניתן ב-1995 ונחשב לאחד מפסקי הדין החשובים והתקדימיים באמירתו החוקתית והערכית בעניין האיסור על אפליית נשים. מילר, שגויסה לצה''ל במסגרת העתודה, פנתה לפני שירותה בצה''ל בבקשה לעבור את המיון הראשוני לקורס טיס. בקשתה נדחתה בטענה שעל פי ההוראות אין לשלב נשים במקצועות לחימה. בסיוע האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים הגישה מילר עתירה לבג''ץ. בג''ץ קיבל את העתירה על סמך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בשנת 1992, ופרשנותו שהמושג ''כבוד האדם'' כולל גם את הזכות לשוויון. ההחלטה פתחה לפני נשים תפקידים בצבא שעד אז היו חסומים לפניהן. בשנת 2000 תוקן החוק באופן שקבע כי לכל אישה זכות שווה למלא כל תפקיד בצה''ל, אלא אם כן יש מגבלה הנובעת מאופי או ממהות התפקיד.

בראשית אוקטובר 2000 הצטרפו חלק מאזרחי המדינה הערבים למחאות האלימות של הפלסטינים ביהודה ושומרון, על רקע האכזבה מכישלון התהליך המדיני וביקורו של ראש האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית. בפרק זמן של כעשרה ימים התרחשו הפגנות ואירועים אלימים שבמהלכם נהרגו 12 אזרחים ערבים. ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור מונתה לחקור את האירועים. דוח הוועדה (2003) קבע כי גילויי האלימות במגזר הערבי התפרצו על רקע אפליה והזנחה ממושכות של המגזר מצד ממשלות ישראל. הוועדה ציינה גם את התבטאויות הנהגת הציבור הערבי כגורם מתסיס. בין השאר, הוועדה המליצה על צמצום הפערים בין המגזר היהודי למגזר הערבי. פרסום הדוח הצטרף לפסק הדין בבג''ץ קעדאן (2000; קבע שמדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד היא אפליה אסורה) בניסיון להיאבק בָּאי-שוויון כלפי החברה הערבית.

תוכנית מדינית שקידם ראש הממשלה אריאל שרון, ועיקרה פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה ומצפון השומרון באופן חד-צדדי וללא משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. התוכנית יצאה לפועל בחודשים אוגוסט וספטמבר 2005, לאחר מאבק פוליטי סוער. המחאה הציבורית בעניין התוכנית לוותה בחשש מפני ''מלחמת אחים'' ותופעות של אי-ציות בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי, אך בפועל יישומה עבר ללא אירועי אלימות חריפים.

סדרת פעולות מחאה והפגנות בקיץ של שנת 2011. המחאה, שהחלה מעל דפי הפייסבוק, התמקדה במצוקת שוק הדיור בפרט וביוקר המחיה בכלל, והובילה להקמת עיר אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב ובערים נוספות. בתגובה הקימה הממשלה ועדה בראשות הפרופ' מנואל טרכטנברג, שבחנה והציעה פתרונות לדרישות הכלכליות של המפגינים ובעיקר למצוקת יוקר המחיה במדינת ישראל ולפערים החברתיים. יש הרואים במחאה תפנית משמעותית בהלך הרוח של הציבור: מתקופה ממושכת של אדישות ואסקפיזם לחיזוק האמונה ביכולת ההשפעה של האזרח הקטן, לעלייה בהשתתפות ובמודעות הפוליטית ולהגברת הדרישה מנבחרי ציבור לעמוד בערכים דמוקרטיים של שקיפות ואחריותיות.

הלוויית הרב עובדיה יוסף, הידועה גם בכינויה ''הלוויית המיליון'', הייתה מסע ההלוויה הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. הרב יוסף היה פוסק חרדי ספרדי ומחברם של ספרי הלכה רבים, כיהן כרב הראשי לישראל והיה המנהיג הרוחני של מפלגת ש''ס. מותו הביא לשבר גדול בקרב רבים, והלווייתו קיבצה אליה אנשים מכל המגזרים ביהדות החרדית, הדתית והמסורתית.

בנאום זה התריע נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מפני התפוררות החברה הישראלית לנוכח המגמות הדמוגרפיות והניכור בין החלקים בעם: החרדי, הערבי, הדתי-לאומי והחילוני. מדובר בנאום מכונן המצווה אותנו לבחון באומץ את המציאות החדשה ולהתמודד עימה בכלים דמוקרטיים וערכיים של שוויון, כבוד ואחריות משותפת.