למה עדיף בליל הסדר הזה לדלג על "דיינו"

בואו נודה באמת - ההגדה של פסח היא טקסט שראוי שיעורר אי נחת. הדרת נשים, ענישה קולקטיבית, הטמעת נרטיב קרבני, ומעל הכל - מכת הבכורות שהיתה מהווה היום דוגמא פרדיגמטית לכל מה שאסור ורע.

נכון. אין זו הפעם הראשונה שבה סיפורי המקרא לא בדיוק מסתדרים עם תפיסות צדק ליבראליות. כולנו למדנו שטקסטים כאלה צריך לקרוא מתוך הקשר, להביא בחשבון את רוח התקופה, ושיש דרכים נסתרות ליישב כל מני פרטים עם תפיסת הטוב האלוהי. ובכל זאת, אם לוקחים ברצינות את הדרישה להזדהות מנטלית בערב החג ואת חובתנו בכל דור ודור לראות עצמנו כאילו יצאנו אנו ממצרים, כדאי להתעכב על הפרט הזה בסיפור שאנו מחויבים לספר לילדינו, ויותר מכך - על האופן שבו הצמדות לנוסח המסורתי של ההגדה, גורמת לנו להטמיע אותו בלבותיהם.

השאלה מה אשמים הבכורות, בני השפחות, האמות, הצאן והבקר, ועל שום מה הענישם הקדוש ברוך הוא, איננה חדשה כמובן. רש״י מתייחס לקושי המוסרי הברור ומסביר את הרציונאל העומד מאחורי הענשת כל אחד מאלה. באשר לבני השפחות, הוא מסביר כי אלה נענשו מאחר ״ואף הם היו משתעבדים בבני ישראל והיו שמחים בצרתם״.

עניין השמחה נוכח סבל האויב עולה בעוד הקשרים במקורות, אך הוא בעל משמעות חשובה גם בימינו. כך למשל שבה ועולה הטענה בידי מי שמתקומם על ההשוואה בין הטרור היהודי לטרור הפלסטיני, ולפיה ההבדל בין העמים הוא שבעוד שאצלנו מזדעקים נוכח פעולות טרור ומגנים אותן בשאט נפש, בעזה מחלקים סוכריות ברחוב עם היוודע דבר פיגוע בתל אביב.

אפשר להתווכח עם טענה זו ולהפנות למשל לחתונת השנאה הזכורה בה הונפו תמונות הנרצחים בדומא, או לביטויי שמחה של רבנים על הכות אויבינו האחד את השני. אבל גם אם נקבל את הטענה שהציבור היהודי ברובו אינו שמח על מותם של חפים מפשע ובוודאי לא על מותם של ילדים, הרי שמי שנשאר ער עד לסיום ההגדה מחנך את ילדיו לשמחה מסוג זה בדיוק.

קצת לפני סוף ההגדה בחר העורך לשבץ את הפיוט (הלא מאוד אמין) דיינו, הדן במעלות המקום. הפיוט אמנם מחנך להכרת הטוב ומבהיר שגם אילו היה האל עושה באלהיהם ולא הורג את בכוריהם, היינו שבעי רצון, אבל מיד אחרי שנגמרת המנגינה העליזה, מבהיר הטקסט שעל אחת כמה וכמה טוב הבורא, שבין יתר הטובות שעשה עמנו, גם עשה בהם שפטים והרג את בכוריהם.

אוזני ילדינו השומעות - מות הבכורות איננו פגיעה אגבית בלתי נמנעת בבלתי מעורבים - כזו שגם אם מותרת יש להצר עליה - אלא הוא טוב ורצוי לכשעצמו. החומרה שיחס רש״י לשמחה בצרת אחרים? היא כנראה תקפה רק ביחס לשמחה בצרת היהודים.

אני יודעת. מדובר בפולקלור. לא בדיוק דברי אלוהים חיים או פסקי הלכה. מקסימום שיר לא מוצלח. ובכלל - בשעה כזו מי מהילדים בכלל שם לב למילים? אבל נדמה לי שבמציאות שבה ילדנו לומדים שוב ושוב שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ושהמצרים אולי טבעו בים ואת המן תלו, אבל שצורות רבות לו לעמלק, ראוי שננהג במשנה זהירות במסרים שאנו מעבירים להם ביחס לנופלו של האחר. אפילו יהיה האחר אויב. רק שיר לא? אז אפשר לוותר.

פורסם לראשונה בהארץ.