על שוויון וכבוד אנושי לפי השופט אדמונד לוי ז"ל

ארבע שנים חלפו מאז נפטר שופט העליון אדמונד לוי, איש תנועת החרות שהשאיר מורשת יהודית ליברלית והומניסטית. כאשר דן בזכויות יסוד של העובדים הזרים, בחירותם ובכבודם, הפנה לתורת ישראל וגזר מהמסורת היהודית וההיסטוריה היהודית מחויבות מיוחדת, מוגברת, לזכויות כל אדם. כאשר קבע כי תוכנית ההתנתקות אינה חוקתית, נימק זאת באופן שבו יש להעריך את האינטרס הביטחוני של המדינה, תוך הסתכלות על ההשפעות ארוכות הטווח

בימים אלה מלאו ארבע שנים להסתלקותו בטרם עת של שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי .

אדמונד לוי שהיה איש תנועת החירות ושומר מצוות, היה מחויב לא רק ליהודיותה של המדינה אלא גם לאופייה הדמוקרטי. הוא נשען על אופייה היהודי כדי לבסס ולהעמיק את אופייה הדמוקרטי.

לעומת אחרים, כדוגמת שרת המשפטים, המבקשים לעמת בין הלאומיות היהודית והציונות לבין זכויות האדם, היטיב לוי להדגיש את ההפך. וכך כתב בפרשת גלאון בדעת מיעוט ( ביחס לחוק המונע ממשפחה פלשתינית מעורבת מאזרח ישראלי פלשתיני להקים בית בישראל עם בת זוג פלשתינית מהשטחים) אודות מחויבות המדינה ומוסדותיה לקידומו של שוויון לאזרחים הערבים:

"מחויבות זו, שהיא חלק בלתי נפרד של כל דמוקרטיה ובה מיעוטים באשר הם, ראוי לה שתהא חלק בלתי נפרד אף מסיפורה המכונן הפרטיקולארי של האומה הישראלית, אשר כוננה את מסגרתה המדינית במטרה לאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית וחיים בביטחון שכה חסר לו, בגדרם של ערכי יסוד כחופש, שוויון וכבוד- מאושיותיה של שיטת משטר דמוקרטית, לצד הכרה בקיומן של קבוצות מיעוט ובזכאותן ליהנות אף הן מהגנתם של ערכים אלה".

מחויבות זו של השופט לוי לשוויון ולזכויות האדם, הביאה אותו לפסול את החוק האמור משום שמניעת הזכות להקים משפחה בישראל התבססה על עצם השיוך של בן הזוג הפלשתיני מהשטחים לעם הפלשתיני ללא כול הערכת מסוכנות אינדיווידואלית, כלומר "על הסדר של סיווג קטגוריאלי, שיש בו הכל זולת בחינה פרטנית של הסיכון הנשקף מאדם, הן מטשטשות את דמותו של יחיד, כל יחיד, כעולם ומלואו וכמי שנושא באחריות למעשיו הוא" . לכן, סבר שהחוק אינו מתיישב עם ערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית. מבחינה זו, נאמן השופט לוי לקו ההתנגדות של תנועת החירות לממשל הצבאי שהוטל לאחר הקמת המדינה והופעל במשך כשני עשורים על כלל היישובים הערבים- על אזרחים ערבים, מחמת היותם כאלה. השופט לוי השכיל להבין כי אין לאפשר לאינטרס של ביטחון המדינה למרות חשיבותו הרבה לגרש מן המגרש זכויות אדם בסיסיות. לכן, קבע שתכלית חוק של השגת ביטחון מוחלט השוללת נטילת רמה כלשהי של סיכון היא בהכרח תכלית בלתי ראויה. נאמן לשיטתו של מנחם בגין, ובניגוד לשופטי הרוב, ידע השופט לוי כי לא כול מה שנטען על ידי המדינה בשם הביטחון אכן משקף דברים כהווייתם, כפי שגם הוכח בפרשת ההתנתקות ללא הסכם מרצועת עזה. הוא גילה הבנה עמוקה לאופן בו יש להעריך את האינטרס הביטחוני של המדינה- לא רק את ההשפעות המידיות, הישירות והאובייקטיביות של אמצעים הננקטים אלא גם את ההשפעות ארוכות הטווח שלהם, על התודעה, ההרגשה וההתייחסות, ובכלל זה על יחסם של הערבים אזרחי המדינה כלפי המדינה.

המחויבות לשוויון לא עצרה אצל השופט לוי במסגרת האזרחית. בהידרשו להסכמים כובלים שאילצו עובדים זרים לעבוד אצל מעסיק אחד בלבד ויצרו תלות מוחלטת, שלא לומר שעבוד, בין העובדים למעסיקיהם, מתח השפט לוי ביקורת חריפה על פגיעתם של הסכמים אלה בזכויות יסוד של העובדים הזרים, בחירותם ובכבודם. השופט לוי מפנה לספר ויקרא "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים"(י"ט, לג-לד); וקובע- "אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של גלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצריים(שמות, כ"ג, ט)". מן המסורת היהודית וההיסטוריה היהודית גזר לוי מחויבות מיוחדת, מוגברת, לזכויות האדם, כול אדם, ההפך הגמור מעמדתם של מי שמוצאים בהם בסיס להתנכרות לזכויות והצדקה לפגיעה בהן.

השופט לוי הוטרד מהיקף האנשים הנהנים בישראל מהגנה משפטית-חוקתית, וביקש להרחיבה גם על האנשים העניים בישראל. בפרשת "עמותת מחויבות" דן בית המשפט בחוקתיותה של הוראה בחוק ההסדרים, לפיה הופחתו במידה ניכרת קצבאות הבטחת ההכנסה. בדעת המיעוט שלו , בה פסל את ההוראה האמורה, מציין השופט לוי כי הביקורת השיפוטית על חוקים נשאה בשורה לרבים, וביניהם: לנושים ולמנהלי תיקי השקעות ולנשים. "סבורני כי ברוח זו נכון להוסיף ולקבוע כי אותו שינוי נושא עמו גם בשורה לעותרים, באשר עניינם שאוב מלב לבו של הצורך בהכרתה חוקתית בזכות לכבוד". הזכות לקיום בכבוד, לפיו, איננה רק הבטחה של קיום פיזי אלא "על חייו של אנוש להחזיק תוחלת וערך, עליהם לאצור הבטחה כלשהי לעתיד נראה לעין".

אכן, חיוני שההגנה המשפטית תחול על העניים, הנאבקים על קיום בכבוד. זאת, משום שמאבק כזה כרוך בפגיעות הקשות ביותר בכבוד האנושי, ומשום שקיום כזה הוא תנאי למימוש שאר הזכויות, ובהן הזכות להשתתפות משמעותית בחיים הדמוקרטיים. זאת ועוד, למרות שרבים הם העניים ולכאורה יש להם ייצוג פוליטי, הלכה למעשה הם מיעוט שאין לו ייצוג פוליטי אפקטיבי, ולכן בסופו של חשבון , אין להם גואל מבלעדי בית המשפט.

אין צורך להסכים לכול מה שנפסק ונכתב על ידי השופט לוי (ודו"ח המאחזים של ועדה בראשותו אינו מקובל עלי כלל) כדי להתפעל ממורשתו הליברלית וההומניסטית. מורשת זו זוהרת באור יקרות, ובמיוחד בימים בהם הערכים הללו נרמסים בראש חוצות, גם על ידי הממשלה ושריה. במערכה על נפשה של ישראל, שבמרכזו- יחסה לערך השוויון, היה השופט לוי מנושאיו החשובים של דגל השוויון.

יהיו זכרו ומורשתו של השופט אדמונד לוי ברוכים.