עבודה, הדור הבא: כיצד ייראה שוק התעסוקה העתידי?

אילו מקצועות ייעלמו ואילו מקצועות יהפכו למבוקשים, האם הרשויות בארץ נערכות לכך ומה יעלה בגורל התעשייה המסורתית. דן פרופר, יו"ר דירקטוריון 'אוסם': "לא כל עם ישראל יכול לעבוד בהיי-טק. משבר עולמי עלול לפגוע קודם כל בתחום הזה"

נהגים, קופאיות, פועלי ייצור, עורכי דין, מנהלי חשבונות, ואפילו רופאים בתחומים מסוימים, אלו רק חלק מהמקצועות שעתידים להיעלם משוק העבודה בעשורים הבאים.

מחקר שהתקיים בארה"ב לפני כחמש שנים והתמקד בשוק העבודה האמריקני, טען שבטווח של עד שני עשורים, 47 אחוזים מסך המקצועות בארה"ב עלולים להיעלם בעקבות התפתחות טכנולוגיות מחשוב, רובוטיקה ואוטומציה שיחליפו, ולו באופן חלקי, את האדם העובד בהן כיום. מחקר של מכון טאוב שבחן את עתיד המקצועות בישראל מצא כי 39 אחוז מהמועסקים במשק הישראלי בשנת 2011 היו מרוכזים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. המחקר חזה כי המקצועות העיקריים בסיכון גבוה להיעלמות בשל מחשוב הם מוכרים וזבנים, נהגי מכוניות, מזכירים, עובדים במוצרי מתכת, מנהלי חשבונות, פקידי בנק וחברות אשראי, עובדים בעץ, קופאים וסוכני ביטוח. העתיד כבר כאן, והשאלה היא איך נערכים אליו.

דפנה אבירם־ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, עמדה בראש צוות שהגיש ביוני 2017 דו"ח בנושא שוק העבודה העתידי. אבירם־ניצן משוכנעת שללא היערכות מוקדמת, אוכלוסיות גדולות ימצאו את עצמן מחוץ למעגל העבודה, והמשמעות היא פצצה כלכלית חברתית מתקתקת. "סקר שנעשה בשנת 2016 בקרב מעסיקים ב־15 כלכלות מפותחות ומתפתחות העלה כי שישים וחמישה אחוזים בקרב אלו שמתחילים היום את החינוך היסודי יעבדו במקצוע שעדיין לא קיים.

לפני עשרים שנה למשל, אף אחד לא ידע מה זה מפתח אפליקציות. לא היה כזה מקצוע כי לא הומצאה האפליקציה. אותו דבר קיים כיום בנוגע לשורה של מקצועות שעדיין לא נולדו. גם באקדמיה – כמחצית מהחומר הלימודי הנלמד בשנת הלימודים הראשונה של תואר טכנולוגי, כבר אינה תקפה בסוף התואר. מעל שליש מסט המיומנויות שנדרשות היום מהעובד עתידות להשתנות עד שנת 2020, שזה ממש עוד מעט. יותר ויותר אנשים יהיו חייבים לעבור תהליך של התאמה, וזה כולל כמובן גם את אלו שנמצאים עכשיו בשוק העבודה".

אנשי הצוות של אבירם־ניצן חילקו את אתגרי ההיערכות לשלושה תחומים מרכזיים: חינוך והשכלה, הכשרות מעשיות, וחקיקה של יחסי עבודה, והמליצו על שורה של צעדים שיש לנקוט בכל אחד מהתחומים. בתחום החינוך וההשכלה המליץ הצוות על צמצום אי ההתאמה בין היצע כוח האדם שמספקת מערכת החינוך וההכשרה המקצועית, לבין הביקוש שנגזר מצורכי המעסיקים. "מכיוון שאנחנו לא יודעים את מקצועות העתיד, הגישה צריכה להיות להכין את התלמידים לסט מיומנויות שיאפשר להם להתאים את עצמם לשינויים מהירים ולטכנולוגיה משתנה. היום רוב האוכלוסייה שנמצאת בשוק העבודה בגילאי 50־40 פחות מסוגלת להתאים את עצמה לקצב הטכנולוגי שמשתנה".

בתחום הכשרות העבודה הצוות העלה את הצורך בחיזוק, הרחבה וייעול מערך ההכשרות בישראל. בישראל קיים כיום מימון ממשלתי להכשרת עובדים המעוניינים להשתלב בשוק העבודה או להחליף תחום מקצועי, אבל חסר מערך מימון ממשלתי להכשרת עובדים קיימים במקום עבודתם. "בהשוואה לעולם אנחנו נמצאים במקום נמוך מאוד בכל מה שקשור להשקעה בהכשרות לעובדים קיימים. רוב ההכשרות אצלנו הם לעובדים שנפלטו משוק העבודה אבל מכיוון שאנחנו יודעים שנהגים וקופאיות הולכים לאבד את מקום עבודתם בטווח של השנים הקרובות, מישהו צריך לתת להם הכשרה כבר מהיום, עוד כשהם עובדים. צריכים לעודד אותם ולתת להם תמריץ כדי שירכשו את המקצוע הבא, לא כשהם מפוטרים אלא כבר היום, כשהם עוד עובדים".

בתחום יחסי וחוקי העבודה, המליץ הצוות של אבירם־ניצן לפעול להסדרת הסכמי עבודה גמישים יותר מאלו הנהוגים כיום. הגורם המרכזי שבגללו נדרש שינוי בחוקי העבודה הוא המעבר של מקצועות רבים מהמשרד לבית. "חוקי העבודה הנוכחיים לא מותאמים לטשטוש הגבולות בין בית לעבודה. גם מזכירה ממשיכה לעבוד היום מהבית בטלפון הנייד, וחוקי העבודה לא מתייחסים לזה. העבודה מהבית לא נספרת היום במניין שעות העבודה אבל אם אפשר לצאת מוקדם מהמשרד ולהמשיך לעבוד מהבית בשעות הלילה, יש מקום להתחשב באוכלוסיות שצריכות את הגמישות הזאת. במקביל, נחוצה גם חקיקה שתגן על גבולות העבודה. יש היום מקומות עבודה שאם הבוס שולח מייל בשלוש בלילה הוא מצפה שבשמונה בבוקר תהיה לו תשובה. בצרפת כבר חוקקו חוק שאחרי השעה חמש העובדים לא מחויבים לענות למיילים. יש פה שינויים טכנולוגיים שהחקיקה עדיין לא התאימה את עצמה אליהם".

אבירם־ניצן מזכירה שההתקדמות הטכנולוגית מביאה גם לגידול בשיעור העצמאים. "זה קורה בין השאר בגלל משקלה ההולך וגדל של האוכלוסייה המבוגרת בקרב העובדים. עובדים מבוגרים כבר לא כל כך אטרקטיביים בתור שכירים אבל מכיוון שיש להם המון מה לתת ממרום גילם וניסיונם, הם הופכים להיות עצמאים. הבעיה היא שחקיקת העבודה עדיין לא מגנה מספיק על זכויות של עצמאים. צריכים להסדיר למשל את סוגיית ימי המחלה וימי החופשה של העובדים העצמאיים".

העבודה מהבית היא גם בשורה טובה לתושבי הפריפריה שיוכלו לעבוד מהבית בחברה שמשרדיה במרכז הארץ.
"זו בשורה גדולה גם לתושבי הפריפריה וגם לאבות ואמהות לילדים קטנים שמתקשים לעמוד בפקקים ורוצים להביא את הילדים לגנים בבוקר ולאסוף אותם אחר הצהריים. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שהמקצועות שאפשר להעביר לבית הם בעיקר מקצועות של היי־טק ושל ידע שאפשר לעשות אותם מכל מקום. העבודה מהבית היא לא בשורה עבור האוכלוסיות החלשות בשוק העבודה. פועל ייצור – גם אם הוא משדרג את עצמו והופך להיות מפעיל מכונה, עדיין צריך להיות נוכח פיזית במפעל וכך גם נותני שירות ומוכרים בחנויות שיצטרכו להמשיך להגיע למקום עבודתם. הבשורה היא יותר לאוכלוסיות שרכשו השכלה גבוהה".

התעשייה עלולה להיכחד

אבירם־ניצן הייתה עד לפני כשנה וחצי הכלכלנית הראשית ומנהלת המחקר הכלכלי של התאחדות התעשיינים. כשהיא נשאלת על עתידם של עובדי התעשייה המסורתית בשוק העבודה העתידי, היא מעדיפה שלא לדבר במושגים של היעלמות אלא של הסתגלות.

"כדי שהתעשייה המסורתית תשרוד, היא חייבת לשנות את פניה ולהתאים את עצמה למהפכה התעשייתית הרביעית. תעשיין שלא יתאים את עצמו ולא יאמץ את הטכנולוגיות המתקדמות שבהן המערכות מדברות עם עצמן ויוצרות בקרה שוטפת, פשוט לא ישרוד. אם המדינה לא תשכיל להוביל את התעשייה המסורתית לעשות השינוי הזה, התעשייה הזאת עלולה להיכחד. כבר היום אנחנו עדים לכך שהתעשייה המסורתית משוועת לכוח אדם כי המדינה לא הכשירה את העובדים שהתעשייה צריכה. התעשייה כבר לא מחפשת פועלי ייצור שיארזו קופסאות או יעבירו אותם ממקום למקום, כי את כל הפעולות הללו מכונות עושות. מחפשים יותר מפעילי מכונות. פועל הייצור של היום הוא בעצם טכנאי ואם אתה לא הנדסאי או לפחות טכנאי אתה לא יכול להפעיל את המכונות. יש מחסור משמעותי בהנדסאים וטכנאים. אני מכירה לא מעט מפעלים שיש להם צבר הזמנות גדול ואין להם איך לספק אותו כי חסרים להם עובדים, וזה כשל שוק קלאסי. כשהמדינה לא מכשירה את כוח האדם לצרכים של המגזר העסקי זה כישלון שלה ושל מובילי המדיניות".

אולי נכשלנו גם בכך שהחינוך הטכנולוגי בארץ כמעט והוכחד בגלל הטעויות שנעשו בו.
"במידה מסוימת כן. הגישה בעולם היום היא שילדים צריכים לצבור אוריינות לא רק של קריאה וחשבון אלא גם אוריינות טכנולוגית. הילד צריך מגיל צעיר להכיר לחוות וללמוד את העולם הטכנולוגי כדי שיוכל לבחור בהמשך אם הוא רוצה להמשיך בתחום הזה. חשוב לתת לילדים את הכלים הבסיסיים של השפה הטכנולוגית מגיל צעיר שבו יותר קל ללמוד, וזה עדיין לא אומר שאנחנו קובעים להם מה ללמוד. הם יוכלו לבחור אחר כך, בשלב ההשכלה הגבוהה, את המקצוע שלהם אבל אנחנו לפחות נדע שהוצאנו אותם מהמערכת עם סט כלים שבאמצעותו הם ידעו להתמודד עם הקדמה. זה חלק מההכנה לחיים".

מי שמכיר מקרוב את אתגרי התעשייה המסורתית הוא דן פרופר, יו"ר דירקטוריון 'אוסם', שכיהן בעבר במשך שש שנים כנשיא התאחדות התעשיינים וכיו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בישראל. פרופר, כמו אבירם־ניצן, מדבר על הצורך בהכשרת עתודה טכנולוגית משמעותית לשוק העבודה העתידי. "בתעשייה המסורתית הולכים ומתרבים היום המהנדסים ההנדסאים ואנשי הטכנולוגיה, ככל שהתעשייה נעשית יותר מתוחכמת, והיא חייבת להיעשות יותר מתוחכמת כדי להתחרות בשווקים. כבר היום יש מחסור גדול בכישרונות טכניים וטכנולוגיים בתעשייה והתרופה למחסור יכולה לבוא מכמה כיוונים. כיוון אחד הוא צה"ל שמהווה מקור מצוין להכשרה טכנולוגית, ויש לו תכניות להגביר עוד יותר את החינוך הטכנולוגי. כיוון נוסף הוא ההפניה של יותר תלמידים לחינוך טכנולוגי שהיום הוא מעניין מאוד כי הוא עוסק בכל שורת המקצועות ההנדסיים והמדעים הריאליים".

פרופר מצטרף לקוראים להרחבת החינוך הטכנולוגי בשלב התיכון. "יש חינוך טכנולוגי אבל הוא לא מספיק לצרכי התעשייה. בנושא הזה אני מפנה אצבע מאשימה לתקופה בה קראו לבתי הספר האלה בתי ספר מקצועיים לעומת בתי ספר תיכוניים, תקופה שבה מי שהצליח בלימודים הלך לתיכון ומי שפחות הלך לחינוך מקצועי, וזה היה פסול לחלוטין. היום אנחנו קוראים לזה טכנולוגיה, אבל זה לא רק שם אלא גם תוכן. התוכן הלימודי השתנה והוא הרבה יותר גבוה ומתוחכם. אני יודע ששר החינוך נפתלי בנט עושה רבות בתחום הזה של הגדלת והאדרת החינוך הטכנולוגי, וגם צה"ל תורם את שלו כדי לקבל חיילים בעלי רקע טכנולוגי יותר גבוה. צריכים לזכור שגם כלי הנשק וכל המערכות הצבאיות נעשים יותר טכנולוגיים ולכן גם הצבא זקוק לידע רלוונטי, שלא לדבר על חיל האוויר שנמצא היום בראש החץ של הטכנולוגיה בתחום התעופה העולמית. גם לנוער הדבר יכול לקסום אם נדע למכור להם את זה טוב יותר. השכר שישולם לאותם עובדים עם רקע טכנולוגי יכול להיות אבן שואבת לצעירים".

מעבר להכשרת העובדים, התעשייה עצמה, לדברי פרופר, מוכרחה להתאים את עצמה לעידן טכנולוגי ומתקדם. "חייבים להשקיע הרבה יותר במחשוב ובאוטומציה כי זו הדרך היחידה שבה נוכל להגדיל את כושר התחרות ולהעלות את הפריון שבו אנחנו נמצאים בנסיגה לעומת מדינות אירופה וארה"ב. בפועל, זה אומר להקטין את מספר הידיים העובדות בתעשייה וליצור מצב שציוד יותר מתוחכם ייצר יותר יחידות לשעה בפיקוח של אנשים בעלי ידע טכנולוגי שהשכר שלהם יהיה יותר גבוה.

"התהליך הזה כבר קיים אבל הוא לא מהיר מספיק. אסור שהמשק הישראלי יישען רק על היי־טק או רק על תעשייה או רק על הספקת שירותים כי זה יהיה משק לא מאוזן. חייבים לאזן את המשק באופן שיכלול את כל התחומים עם ההתאמות הנדרשות, אם אנחנו רוצים להיות מחוסנים מפני משברים בעולם. עם כל הרצון שלנו בחיזוק תחום ההיי־טק, שבו כבר הוכחנו את עצמנו, משבר עולמי יכול לפגוע קודם כל בתחום הזה שהוא תחום מאוד רגיש לזעזועים בעולם. בנוסף, אסור לשכוח שלא כל עם ישראל יכול לעבוד בהיי־טק. את כל אלו שלא יכולים לעבוד בהיי־טק, צריכים להכשיר לטכנולוגיה ולמכניקה שהתעשייה זקוקה להם".

מה לגבי התעשייה המסורתית בפריפריה? אנחנו שומעים על יותר ויותר מפעלים שנסגרים.
"לנו ב'אוסם' יש היום עשרה מפעלים בארץ ומתוכם שמונה בפריפריה. ההשקעות שלנו בטכנולוגיה ובאוטומציה יוצרות פוטנציאל גם לצעירים בפריפריה ואנחנו אכן מוצאים אותם במפעלים שלנו. היו תעשיות בפריפריה שנכחדו כמו למשל הטקסטיל כי הן איבדו את כושר התחרות מול סין או הודו. במקום אותם מפעלים קמו מפעלים הרבה יותר מתוחכמים. אני מסתובב בשטח וגאה לראות עד כמה הטכנולוגיה, המחשוב והאוטומציה התקדמו ויחד איתם התקדמו גם העובדים. בסך הכול השינויים בתעשייה גורמים לי להיות אופטימי גם בנוגע לאוכלוסייה בפריפריה".

ועדיין, יש ענפי ייצור שקורסים כמו למשל הקרמיקה.
"מלכתחילה היה סימן שאלה אם ייצור של קרמיקה בארץ יכול להתחרות עם קרמיקה בחו"ל כי לא בכל תחום אפשר להתחרות ולא כל תחום מתאים לתעשייה הישראלית. יש תעשיות חדשות. מעבר לבעיה שיש ל'טבע' יש בארץ תעשיות פרמצבטיות אחרות שפורחות, תעשיות שבהן צריך תחכום גדול יותר של העובד מאשר בתעשייה של אריגה, לדוגמה. גם בתעשיית המזון קיימים תחומים מתוחכמים יותר, וכך גם בחקלאות".

ייבוא בכוח

אחד האתגרים של התעשייה הוא התחרות הקשה עם היבוא. בתחום הזה, יש לפרופר ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל. "אני חושש שתחת הסיסמה של יוקר המחיה דוחפים את היבוא בכוח ונותנים לו גיבוי שאין בשום מקום אחר בעולם. אני לא נגד יבוא. התעשייה צריכה להתחרות בו אבל בתנאים שווים. יש לנו בתעשיית המזון חומרי גלם שכדי להגן על החקלאות המקומית, אנחנו משלמים עליהם מכס ביבוא. אין לי טרוניה על כך שרוצים להגן על החקלאות, אבל אם מאותו חומר גלם יקר אתה צריך לייצר מוצר שצריך להתחרות במוצר מקביל שבא מחו"ל ואינו חייב במכס, אז בסוף נוצר מצב שידך על התחתונה. הפתרון שמצאו באירופה הוא סבסוד ישיר לחקלאי ולא הטלת התשלום העודף על הצרכן, כפי שקורה היום. בעיה נוספת היא שפתחו את שערי הייבוא ללא ביקורת מספקת של עמידה בתקנים. אני לא חושב שיש לתעשייה בעיה להתחרות ביבוא, אבל זה צריך להיות בתנאים שווים".

בין הייצוא לייבוא פרופר סבור שקצת איבדנו את האיזון. "הייתה בעבר סיסמה נכונה שהייצוא בראש, ואני מרגיש שאולי שכחנו אותה ובמקומה מדברים יותר על יבוא בראש. צריכים לתת יותר עדיפות ליצוא ולהגדלת התוצר וזה גם ייצור מקומות עבודה. כשבארה"ב אמרו ארה"ב קודמת, התכוונו לייצור אמריקני כי כלכלה חזקה פירושה ייצור מקומי. אני מזהה שבעתיד נצטרך עוד תעשייה, עוד היי־טק ועוד שירותים ליצוא כדי להגיע למצב של משק יותר חזק, הכנסה גדולה יותר לנפש, ופריון עולה".