לעודד הלשנות

המגמה הרווחת בישראל היא סלידה מ"הלשנות". בין אם מדובר בסנטימנט חברתי-קבוצתי שפיתחנו בתור עם, ובין אם מדובר בסולידריות קבוצתית-יהודית או בעלת מקורות הלכתיים, יש להפסיק זאת ולאמץ מודלים בהם ה"הלשנות" מתועלות למען רווחיות הציבור כולו, ולא מתויקות בתור מעשה שלילי אלא עזרה אנונימית לחברה כולה

בצלן של הפרשות השונות התופסות את מהדורות החדשות בתקופה האחרונה, ישנו מוטיב חוזר הנוגע לסלידה מ"הלשנות". סלידה זו עולה בביטויים שונים בקרב חברי כנסת ושרים אשר מתחלחלים מן הרעיון שבו אדם "בוגד" בחברו בכך שהוא מדווח לרשויות האכיפה על מעשיו הרעים. קצפם של חלק מהפוליטיקאים והמגיבים ברשתות החברתיות יוצא לא רק נגד עדי מדינה, שהמוטיבציה שלהם לשתף פעולה אכן מעלה שאלות לא פשוטות, אלא גם כאשר מדובר באנשים המדווחים לרשויות החוק ללא רווח אישי מיידי.

יש לומר בהגינות כי חברי הכנסת אשר תוקפים את "המלשינים", מזהים משהו נכון ביחס לחברה הישראלית. בשל מגוון נסיבות, קיימת אצלנו רתיעה מפעולה שבה אדם מדווח לשלטונות על חברו. יש המקשרים זאת להיסטוריה הארוכה של החיים בגלות ולדין ה"מוסר" בהלכה היהודית, יש המקשרים זאת לשבטיות ויש המייחסים זאת להיעדר הפורמליות בתרבות הישראלית. נשאלת השאלה, האם אלו המבקרים את חושפי השחיתויות ומכנים אותם "שטינקרים", היו אומרים זאת גם על עובד שהתריע על בעיית בטיחות במזון תינוקות או על חיסון שלא נבדק כמו שצריך, האם הרתיעה מהלשנות היא רק כשהנפגע הוא הציבור בכללותו? זאת ועוד, במחקרים התנהגותיים רבים, עולה כי קיים רצון אוניברסלי ברור וחזק של אנשים לראות את העוברים על הכללים באים על עונשם, גם בהיעדר קרבן ברור.

במדינות רבות בעולם ישנו שימוש הולך וגובר במנגנוני "אכיפה החברתית", המנסים לעודד דיווחים לרשויות באמצעים שונים. שיטה זו מיושמת בישראל בתחומי חיים רבים כגון התנהגות בכביש, איכות הסביבה, תשלומי מסים וחשיפת שחיתויות במקומות עבודה, וזוכה להצלחה חלקית ביותר. בארה"ב התחום מפותח בהרבה וכולל עוד תחומי חיים רבים בהם קיימות תכניות שונות לעידוד דווח לרשויות על התנהלות לא חוקית, בין היתר באמצעות תמריצים כספיים דרמטיים.  

במספר מחקרים אמפיריים אשר ערכתי עם פרופ' אורלי לובל על אכיפה חברתית, בדקנו כיצד נכון לתמרץ אנשים לדווח על פעילות לא חוקית לרשויות באופן שיגדיל הסיכוי לדיווחי אמת ומאידך ימנע פגיעה קשה במרקם החברתי. באחד מן המחקרים הללו עלה אכן כי עובדים ישראלים מוכנים הרבה פחות, בהשוואה לעמיתיהם האמריקאים, לדווח על נושאים כמו פגיעה בבטיחות בעבודה, פגיעה בסביבה והונאה פיננסית. למרות זאת, בהקשרים מסוימים כמו דיווח על הטרדות מיניות בעבודה וגניבה ממקום העבודה, לא היה הבדל מובהק בין העובדים הישראלים לאמריקאים.

אין ספק, כי דיווח בתמורה לפרסים כספיים כמו בארה"ב, מעורר בעיות, שכן לא ברור אם מעודדים את האנשים המתאימים ביותר לדווח דיווחי אמת ויש כמובן גם משקל לפגיעה באמון בין אנשים ובתוך הקהילות הנגרמת בשל מדיניות מעין זו. מן הצד השני, ברור לגמרי שמרבית העבירות על החוק ,במיוחד אלו שנעשו על ידי אנשים בכירים, לא היו מתגלות לעולם לולי קצה החוט של החקירה היה מגיע לרשויות על ידי אנשים מתוך הארגון.

במדינת ישראל נדרשת חשיבה מערכתית מחודשת כיצד יש לפעול כדי לעודד דווקא את האנשים הנקיים מאינטרסים זרים לדווח. אחת הדרכים לעשות זאת, היא הטלת חובה משפטית עם סנקציה פלילית משמעותית בצידה על כל עובד ציבור שיודעים על מעשי שחיתות של עובדי ציבור אחרים, לדווח עליה. אמצעי זה נמצא במחקרינו כיעיל לא פחות מתמריצים כלכליים ישירים.

הסנטימנט הישראלי נגד הלשנות מאפשר למעשים פסולים רבים בשירות הציבורי להתקיים באין מפריע. שינוי בדפוס זה יכול להתקיים בין היתר על ידי מצב בו הדיווח לא נעשה באופן התנדבותי, מוכוון רווח אישי, אלא כחלק ממילוי של חובת דיווח משפטית. בשילוב עם שמירה מוחלטת על האנונימיות של המדווח וצעדים נוספים אשר צריכים להיבחן, נוכל להגדיל את הסיכוי שהשירות הציבורי במדינת ישראל, שמורכב ברובו המכריע מאנשים המחויבים לקדם את טובת המדינה והציבור, יוכל להתנקות מאלו שאינטרסים אחרים משפיעים על התנהלותם.

פורסם לראשונה ב"הארץ".