איך לזהות פוליטקאי מושחת

שחיתות נעשית במחשכים, אבל את הריח שלה אפשר להריח למרחוק. הנה עשרה סימני זיהוי לפוליטיקאים מועדים

1. שינויים באורחות חיים או רמת חיים שאינה מתיישבת עם ההכנסה מהשירות הציבורי מעוררים חשש של ממש להתנהגות פלילית. גם קרובי משפחתו של פוליטיקאי שלפתע הופכים ל"אנשי עסקים מצליחים" בלי שיש ל"הצלחה" היגיון כלכלי או אחר, צריכים לעורר חשד.
2. ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת ליחסו של המועמד לחוק ולנורמות ציבוריות בתחום ההתנהגות השלטונית. מי שכבר חצה את הגבולות, ובייחוד מי שגילו זלזול והפרו באופן חוזר ונשנה את החוק, כשלו בנורמות מוסריות או במנהל התקין, הם שוורים מועדים. למשל, מועמד העומד בראש מפלגה הכושלת פעם אחר פעם בעמידה בחוק מימון מפלגות ומככבת בדוחות מבקר המדינה , צריך להיבחן תחת זכוכית מגדלת. בהקשר זה יש לשים לב במיוחד למי שיצאו מהטיפול של מערכת החוק בעור שיניהם. אלא, אנחנו חוששים, הסיקו שהם חסינים מפני החוק ושאבו ממסקנה זו עזוז ותעוזה. גם ההנחה שמי שהורשעו בדין, נענשו ולכן "שילמו חובם לחברה" היא מסוכנת, ואין לסמוך עליה. רצוי שחזרתם של עבריינים שלטוניים שנענשו לחברה לא תהיה בשירות הציבורי ובוודאי אין להתיר לעבריינים לחזור לזירת הפשע. יחס מקל לחוק ולנורמות אינו מתבטא רק בהפרתם בפועל  אלא עשוי להתבטא גם ביחסם של אישים פוליטיים להפרות חוק של אחרים המובאות לידיעתם. איש ציבור שמוצא טעם לפגם בחשיפת התנהגות עבריינית ואינו רואה פסול במפר הנורמה, פוגע ומזלזל בשלטון החוק. גם התקפות חוזרות ונושנות על מערכת האכיפה מלמדות על יחס כזה.
3. התנהלותו המוסרית הכללית של איש ציבור. תשומת לב צריכה להינתן למי שהפרופיל המוסרי הבסיסי שלו הוא לקוי - מי שדבר שקר שגור על לשונו גם בחיים הפרטיים וגם בחיים הציבוריים, שלא ניתן לסמוך על דברו, שאינו משלם את חובותיו, שבאופן שיטתי עושה דין אחר לעצמו מאשר לאחרים, ומי שהוא מנוכר לחלוטין לציווי –"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". איש ציבור כזה לא ישמש מופת לציבור בהתנהלותו.
4. יש לקבל את השאפתנים ולהיזהר מן החמדנים. פוליטיקאים הם אנשים שאפתניים, אך לא בהכרח נהנתנים או ראוותנים. בשנים האחרונות היטשטשו הגבולות בין שאיפה לעוצמה לבין נהנתנות, ובין נהנתנות לבין חמדנות. אין לחשוש משחיתות לשם הפקת טובת הנאה אישית בקרב מי שמנהל אורח חיים צנוע והתנהלותו מעידה עליו שאין הוא שואף להתעשר. מי שאורחות חייו ראוותניים תוך חריגה מהנורמות הקיימות, מעיד על עצמו שהפקדת קופה שלטונית בידיו עלולה להביא אותו לשימוש בכספי הציבור למטרות אנוכיות ולהתעשרות שלא כדין. יש לחשוש ממי שמגלה חסכנות מופלגת ואף קמצנות בכספיו הפרטיים, ומפגין רוחב יד פזרני בכספי הציבור כדי לממן אורח חיים נהנתני. התנהגות זו מלמדת שלא הדאגה לציבור עומדת בראש מעייניו, ולכן ספק אם יוכל לרסן את תאוותו למנעמי החיים.
5. קשרי השלטון עם ההון. בדמוקרטיות קפיטליסטיות אין מנוס מתיאום בין הדמוקרטיה לבין השוק. וכדי שתיאום כזה יושג, מתקיימות פגישות של נושאי משרות שלטוניות עם בעלי הון. אולם, מכאן ועד להתחככות של פוליטיקאים וטייקונים בנסיבות חברתיות שאין עליהן אור מחטא (להבדיל מפגישות עבודה מסודרות, בהשתתפות גורמים מקצועיים) - ארוכה הדרך. אישים פוליטיים המקיפים עצמם בבעלי הון מסוכנים לציבור. "חברות" שכזו יוצרת הטיה שיטתית בתפיסה השלטונית-כלכלית ובקבלת ההחלטות, שכן לבעלי הון יש העדפות ואינטרסים שלעתים מתנגשים עם טובת הציבור, והיא כר פורה להשחתה ולשחיתות. זיקה הדוקה לבעלי הון מעודדת את נושא המשרה השלטונית לאמץ אורח חיים שאין הוא יכול לממן אותו, ומכאן קצרה הדרך לקבלת שלמונים וטובות הנאה. זיקה הדוקה כזאת מייצרת משוא פנים כלפי ההון הגדול.
6. שמירת הגבולות בין שאפתנות לבין יהירות וזחיחות. אסור שנבחר הציבור יאמין שאין לו תחליף בשום צורה ואופן, ובפרט, אסור שיתנהל כך. אנשים נרקסיסטים המאמינים, כי "אני ואפסי עוד", אינם מתאימים מלכתחילה להיות משרתי ציבור. ביטוי טיפוסי לכך הוא החלטה פוליטית משמעותית שקשה להסבירה במונחים של טובת המדינה, כגון ראש-ממשלה בישראל הנוטל לעצמו את תיק התקשורת ומכפיף את שוק התקשורת לאחריותו בהסכמים קואליציוניים. תחום אחריות זה אינו מתבקש לניהול ענייני המדינה ואינו מתקבל על הדעת לאור המשימות האחרות שמוטלות עליו. זו התנהגות שמתנופף עליה דגל אדום של סכנה, בבחינת "צפו פגיעה רעה".פוליטיקאים יהירים במיוחד יתקשו בהקרבה של ממש, הנדרשת לא אחת בעשייה הציבורית. הם לא יצליחו לפעול מתוך שליחות למען אחרים מכיון שהדבר זר להם ומנוגד לאישיותם. בנוסף, ניתן להעריך כי ישאפו לשלטון של אדנות, ללא מצרים ורסן, למען טובתם שלהם וטובת מקורביהם. הוא הדין במי שמגלים תוקפנות, בריונות, והעדר מעצורים, כדי לשמר את שלטונם, ובפרט אלה הפועלים לסכל את רצון הציבור. לא ניתן לצפות מכאלה שיכבדו את שלטון החוק, ויש לחשוש כי המטרה המרכזית מבחינתם תהיה ביצור שלטונם.
7. פוליטיקאים שואפים להשיג עוצמה, פועלים לשמור עליה ומפחדים לאבד אותה. הם גם נוטים לחשוד באנשים בסביבתם. אולם יש גבול דק בין זהירות לבין חשדנות מופלגת. שמהלכים החותרים לכוח שלטוני ללא רסן, ללא בלמים וללא בקרה, אינם רק משחיתים את הסביבה אלא עלולים להשחית גם את האדם עצמו. ריכוז עוצמה, החלשת המנגנונים של איזונים ובלמים וחיסול פוליטי של יריבים לא מונעים ממוטיבציות מושחתות או מגלמים אישיות מושחתת, אך סופה של התנהלות כזאת, אם תשיג את מטרתה, להוביל לשחיתות. כשהכוח השלטוני נעשה בלתי מוגבל או מתקרב לכך, הפיתוי לנהוג בשחיתות קיים ובעוצמה רבה. הדורשים פוליטיזציה של השירות הציבורי(בייחוד במשרות הבכירות שבו), ואלה הפועלים להחלשת שומרי הסף וגופי הביקורת בשם המשילות או בשם ערכים אחרים המצלצלים יפה, הם לכן לא רק חשודים במניעיהם אלא מסוכנים לציבור.
8. התנהלות בניגוד עניינים. מי שמבקש לבטל את חשיבות המאבק נגד ניגוד עניינים, ולהציג את ניגוד העניינים כעניין אדמיניסטרטיבי-טכני גרידא, כמוהו כמי שמבקש אמון ללא גבולות, ובעצם, עוצמה ללא גבולות. יש להיזהר ממנו, שכן השיח שהוא מקדם אינו שיח משתף ודמוקרטי, והמציאות שהוא מבקש לייצר מקלה על התנהגות מושחתת ומקדמת אותה.
9. כמו במצבים נוספים, יש לבחון מיהם חבריך, כדי לדעת מי אתה. נתון סביבתי שאין להתעלם ממנו הוא העוזרים, היועצים והמקורבים שאיש ציבור מקיף את עצמו בהם ואלה שהוא ממנה לתפקידים ציבוריים. כשמתברר כי הסביבה הזו היא מושחתת או נגועה, הדבר אומר דרשני. או שהוא מעיד עליו במישרין כמושחת, או שלא ניתן לסמוך עליו בתחום הרגיש והחשוב של מינוי אנשים לתפקידים בעלי השפעה.
10. גם מידת החשיבות שמייחס פוליטיקאי לנאמנות אישית כלפיו, כפי שהיא מתבטאת בשיטת העבודה שלו ובמינויים שהוא עושה, היא סימן מעיד. מי שפועל במתכונת הפעולה של ראשי ארגון פשע, לא מתאים לנהל מדינה מתוקנת.

חשוב להדגיש, רוב הפוליטיקאים אינם מושחתים. תפקידנו כציבור, לבחור ולקדם את אלה שאין חשש גם שיהיו כאלו. עלינו לשאול את עצמנו - האם המנהיג שמשמיע את הדברים הוא אמין? אם התשובה היא שלילית - שום תוכן אינו יכול לכפר על כך, משום שהוא נעשה בלתי רלבנטי; ועלינו לחפש לו חלופות. השאלה השנייה שצריכה לעמוד לנגד עינינו - האם מדובר במי שהתנהלותו הציבורית ראויה? אם אינה כזו, אינו ראוי להנהיג. אם כך ננהג, תהיה לנו הנהגה שלא תאלץ אותנו להתבייש בה – והשחיתות תוכה מכה ניצחת.

פורסם לראשונה בדה-מרקר.