עול מלכות ושלטון החוק

נדמה כי עוד רחוקה הידיעה בדבר נכונות אשמתו של ראש הממשלה בדבר המיוחס לו, אך תוצר לוואי של הפרשיות הוא הרס אמון הציבור בכוחו של שלטון החוק. דווקא בימים אלו יש לשוב ולהזכר כי מערכת המשפט בישראל היא המערכת המקצועית, האמינה והישרה ביותר מכל מערכות השלטון. יש לשים בה מבטחנו ולוודא כי היא תישאר טהורה, למען כולם

אין לדעת כיצד תסתיימנה "פרשיות נתניהו", התופחות מרגע לרגע, אך תוצאה אחת – חמורה ביותר – מסתמנת כתוצאה הכרחית: אמון הציבור בשלטון החוק הולך ונשחק. כל אחת משתי האפשרויות של סיום הפרשיות מוליכה לכיוון זה.

אם בסופו של יום ייאלץ ראש הממשלה לעזוב את תפקידו עקב החלטות המערכת המשפטית (היועץ המשפטי לממשלה ולאחריו בית המשפט) תותקף המערכת כמי שביצעה "הפיכה שלטונית" מחוץ לקלפי. כבר כיום, כמה וכמה אנשי ימין טוענים שההליכים נגד נתניהו הם ניסיון לבצע הפיכה שכזו. בין הטוענים לא רק אנשי קצה הזויים, אלא גם שר בכיר וככל הנראה גם ראש הממשלה עצמו, שמייחס מניעים פוליטיים למשטרה ולתביעה. אלו טענות קשות המזהמות את המרחב הציבורי ולמרבה הצער אינן נתקלות בתגובה ציבורית נחרצת דיה.

ומנגד, אם בסופו של היום תכריע המערכת כי אין מקום להעמדתו של ראש הממשלה לדין, היא תותקף על ידי השמאל, אשר יעליל על היועץ המשפטי לממשלה כי החלטתו נובעת מרצון לחפות על ראש הממשלה אשר מינה אותו לתפקיד. כבר כיום רבים בשמאל הישראלי "יודעים" שנתניהו עבר על החוק הפלילי, מבלי שיש בידיהם ראיות לכך. מבחינתם, ההליכים שעוד יתנהלו מיותרים, שהרי האשמה ברורה מאליה. זהו חוסר הבנה ואף ביטוי לזלזול עמוק במשמעות של הליכים משפטיים.

לא זו אף זו: ערעור האמון במערכת המשפטית נובע גם מפרשיות נלוות – כל אחת מהן חמורה מאד כשלעצמה – לפרשיות נתניהו. הפנייה לכאורה של "מקורב" לראש הממשלה אל מועמדת לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה על מנת להבטיח לה את התפקיד אם "תסגור תיק" נגד שרה נתניהו היא ניסיון להזניה של תהליך קבלת ההחלטות המשפטי בישראל ברמה הגבוהה ביותר. המסרונים שהחליפו התובע והשופטת לקראת הדיון במעצר החשודים בפרשת בזק הם על פניהם שיבוש של הליכי משפט, כאשר המשבשים אינם הנאשמים, אלא הרשות השופטת והתובע מטעם רשויות המדינה. זהו עלבון גדול לכולנו כאשר האנשים שאנו סומכים עליהם, ומפקידים בידיהם את הכוח האלים של המדינה לכלוא בן אדם, עושים בו שימוש ציני ובלתי חוקי.

כיצד אמורים האזרחית והאזרח מן השורה לעצב עמדה ביחס לשלטון החוק, כאשר אלו העובדות?

בראש ובראשונה נדרשת פרספקטיבה. מערכת המשפט בישראל היא המערכת המקצועית, האמינה והישרה ביותר מכל מערכות השלטון. משרתים בה אלפי פרקליטים ישרי דרך, המבקשים לבצע את תפקידם על מנת לאפשר לנו להתנהל במדינת חוק וסדר. נמנים עליה כ– 700 שופטות ושופטים, שרובם המכריע מתייחס לתפקידם ביראת קודש של ממש. רבים מהם היו יכולים להתפרנס ברווחה גדולה יותר ולקיים אורח חיים משוחרר יותר לו היו בוחרים קריירה במגזר הפרטי. הבחירה בשירות הציבורי – בפרקליטות לגווניה ובבתי המשפט – נובעת במקרים רבים מהעדפה ערכית.

חלקו של הציבור הדתי במערכות המשפט גדול בהרבה מחלקו באוכלוסייה דווקא מסיבה זו. כשם שציבור זה ממהר להתגייס לשירות צבאי משמעותי ומתמשך, כך גם הוא רואה במערכת המשפט זירה שבה הוא נדרש לשאת בעול האלונקה הלאומית. ואכן זו קריאת מציאות נכונה:

החברה הישראלית מתקיימת על חולות נודדים. קיימות בתוכה מחלוקות עומק, בין ה"שבטים" השונים, בשאלות הגדולות  - מהי תכלית המדינה ומהו חזונה. המחלוקות הן כרוניות ועולות כדי מלחמת תרבות. מציאות לא פשוטה זו מתקיימת בסביבה נורמטיבית שבה אין חוקה ואין מגילת זכויות אדם שלמה ואפילו המערך המשטרי של חלוקת הסמכויות בין הרשויות השונות איננו משוריין והוא ניתן לשינוי בכל רגע נתון על ידי רוב רגיל מזדמן בכנסת.

מערכת המשפט היא המכשיר החברתי החשוב ביותר העומד לרשותנו לשם קיום משותף ולהגשמת מטרות לאומיות בתנאים של מחלוקת חריפה. ערעור הלגיטימיות של המערכת בעיני הציבור הוא מתכון לכאוס חברתי. חנינא סגן הכהנים מדבר אל כל אחת ואחד מאתנו, כאן ועכשיו, כאשר הוא דורש "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג, ב).

פורסם לראשונה ב"שבתון".