פארסה רודפת פארסה: מי שאוכף צווים בלי צורך - סופו שלא יצליח לאכוף אף צו

עידן הרשתות החברתיות, ווטסאפ ופייסבוק בראשן, מעמיד למבחן את שיטת צווי איסור הפרסום בה משתמשים בתי המשפט באופן קבוע. כמות הפעמים בהן תוך פחות מיממה ידעה כל המדינה במי מדובר בפרשיה התורנית האחרונה - ספורטאי, ידוען או מנכ"לית - מוכיחה שדרושים לנו שופטים שמבינים במידע. שופט שנותן היום צו איסור פרסום ליותר מאשר 24 שעות הוא שופט בעל הבנה דיגיטלית ברמה נמוכה.

כמה פעמים בשנים האחרונות קרה שתוך 24 שעות ממועד מתן צו איסור פרסום כבר ידעו כבר כל משתמשי קבוצות הווסטאפ והרשתות החברתיות מה שמו של זמר מפורסם שנעצר בחשד לבעילה אסורה? דוגמנית מפורסמת שנחקרה בחשד לעבירות מס? מנכ"ל (בנבצרות) של משרד ממשלתי ומקביליו במגזר העסקי הנחשדים בעבירות צווארון לבן, וכמובן ולהבדיל – שמות או תמונות של מפגעי טרור? כמה פעמים השתמשו אתרי החדשות הממוסדים ואיתם כלי התקשורת המסורתיים בשמות קוד, רמיזות, אקרוסטיכונים מגוחכים או פיקסלים שלא מסתירים שום דבר, רק כדי לא להישאר לחלוטין בלתי רלוונטיים? בעולם דיגיטלי צריך רק איש אחד עם חיבור לרשת. די בטוקבק אחד, פוסט עם הרבה שיתופים, אדם אחד בבלוג שיושב מחוץ לישראל – וכל הפרטים נחשפים.

כך קרה גם הפעם בענייני פילבר-אלוביץ ושאר חשודי פרשת תיק 4000. אז מה עושים כדי לא ליפול כל פעם אל הפארסה המביכה הזאת?

ראשית, צריך להפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה. בשנים האחרונות ישנה אינפלציה בבקשות לצווי איסור פרסום. מישהו לא תמיד מבקש אותם מתוך כובד ראש מספיק. רוב צווי איסור הפרסום בישראל נגזרים מסעיף 70 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, החוק שקובע את סדרי הדין בבתי המשפט בישראל.

הסיבות להוצאת צווי איסור פרסום הן מגוונות, ונעות על ציר המתחיל מן הרצון לאפשר הגנה על קטינים, אנשים שתובעים פיצויים על נזקי גוף, נפגעי תקיפה מינית – עובר אל מניעת פגיעה בשם הטוב של חשודים שטרם הוגש נגדם כתב אישום – ומסתיים במניעת פגיעה בחקירה על פי דין.

כל אלה הם עניינים ראויים, שכדאי לנו בתור חברה מתפקדת לשמור עליהם. אבל צריך לזכור: מי שלא יודע להבדיל בין סודות חשובים לסודות לא חשובים, לא מצליח בסוף להגן על אף סוד. השאלה מהו הטעם לאיסור הפרסום היא שאלה מאד משמעותית. זכות אדם, כמו הזכות לשם טוב, אינה בעלת משקל זהה לאינטרס הציבורי של המשטרה בקידום חקירה, אף שגם הוא עניין חשוב. במקרה של אלוביץ-פילבר אמצעי התקשורת הממוסדים כיבדו את החקיקה המפורשת הקובעת שלחשודים ניתנת זכות של 48 שעות בהן לא יצוינו שמותיהם בכלי התקשורת. הפרת הצווים הייתה כאשר המעצרים הוארכו ותכלית הצווים הייתה ככל הנראה לקדם את החקירה. ייתכן, שלמשטרה היה עניין להפתיע את החשודים ולעמת אותם עם איזושהי ראיה חדשה וחשובה – אבל ברור שכאן זה כבר לא המרחב של הגנה על שמם הטוב של חשודים. הכוונה אינה לומר שלאמצעי התקשורת מותר להיות גוף הביקורת על צווי איסור פרסום, אבל המשטרה חייבת לקחת בחשבון את תכלית הבקשה כעניין שישפיע על המוטיבציה להפר אותה.  

דרושים לנו שופטים שמבינים במידע. שופט שנותן היום צו איסור פרסום ליותר מאשר 24 שעות הוא שופט בעל הבנה דיגיטלית ברמה נמוכה. שופטים יכולים להיות שופטים פליליים מצוינים, ואפילו כאלו שיטפלו ברגישות ובתבונה בעבירות שונות, אולם הם לא תמיד מבינים את עולם הוויראליות של המידע והיכולת לשתף ולהפיץ אותו. בהקשר הזה כדאי מאד לשקול את הקמתן של מחלקות לסכסוכי מידע בתוך בתי המשפט, שיעסקו בצווי איסור פרסום, צנזורה, סכסוכים פרטיים וכל הנושאים הנוגעים לפרסום מידע. הצורך במחלקות נובע מכך שהמהירות והתפוצה בה ניתן היום לעשות שימוש לרעה במידע, לא תואמת לפרדיגמות עליהן מבוסס החוק כיום. אין ספק שהנכונות של כלי התקשורת הממוסדים להכפיף עצמם לצווים כאלה מבוססת גם על כך.

ואם כבר ניתן צו, לתקופת זמן קצרה, צריך להשקיע מאמצים ומשאבים באכיפה. ראינו כבר בהקשרים אחרים, למשל של הצנזורה הצבאית, שאפשר לעבוד ולהגביל גם פרסומים ברשתות, על אחת כמה וכמה ככל שמדובר באמצעי התקשורת הגדולים. חשוב להסביר לציבור מהי המשמעות של הפצה דיגיטלית של חומרים שעשויים להיות פוגעניים ולכן נתונים תחת צווי איסור פרסום (יחד עם סוגים אחרים של חומרים פוגעניים). כמובן, נדרשת מדיניות שלא נרתעת מהגשת כתבי אישום על בזיון בית משפט, ויודעת לייצר אכיפה רציפה, שקולה ומדורגת. העולם הדיגיטלי מאפשר לנטר בקלות את תפוצת המידע, ואנחנו יודעים לרוב בדיוק מי היה המקור למידע המודלף – מי היה הראשון שפרסם פוסט, ציוץ או טוקבק, ואנחנו יודעים גם מי שיתפו את זה. עיתונאי שפרסם בקור רוח פוסט ובו פרטים מזהים על חשוד לא שקול לנער בן 15 ששיתף את הפוסט בפייסבוק.

אם לא ניקח בחשבון את כל אלה, פארסה תמשיך לרדוף פארסה.

פורסם לראשונה בהארץ.