מכונת יום הדין: וידויו של אסטרטג גרעיני

דניאל אליסברג, מדליף מסמכי הפנטגון העוסקים במלחמת וויטנאם וההשראה לסרט "העיתון" הנמצא באקרנים בימים אלו, מוציא ספר חדש, שמוכיח כי מסמכי הפנטגון לא היו המסמכים היחידים שהוציא עמו משם. בספר חדש מגולל אלסברג את כרוניקת המדיניות הגרעינית של ארצות הברית לאורך השנים, וכיצד פעם אחר פעם כמעט התרחשה שואה גרעינית בעולם - לאור עצמה אדירה ופקודות חלושות לשולטים בה

דניאל אלסברג ידוע כמדליף "מסמכי הפנטגון," המככבים בימים אלה בסרט הקולנוע הפופולרי "העיתון." אסופת המסמכים הסודיים שמסר אלסברג לניו יורק טיימס ב-1971 כללה מחקר פנימי של הפנטגון על המעורבות האמריקנית בוויטנאם. הפער שנחשף בין הרטוריקה האופטימית של ממשלות ניקסון וג'ונסון לבין המציאות המבצעית העגומה, כפי שהצטיירה במסמכים, נתנה רוח גבית לתנועת המחאה נגד המלחמה ותרמה להחלטתו של ניקסון לסגת מוויטנאם. אלסברג ניצל ממאסר ממושך רק הודות לטעויות משפטיות שעשה ממשל ניקסון בחקירתו.

והנה, כמעט חמישים שנה מאוחר יותר, מסתבר שאלסברג בן השמונים ושש ישב כל הזמן הזה על סוד כמוס עוד יותר. שבעת אלפי העמודים על מלחמת וייטנאם לא היו המסמכים היחידים אותם העתיק מן הספרייה הסודית של מכון המחקר הביטחוני ראנד. אפילו לאשתו לא גילה אלסברג על קיומו של צרור מסמכים נוסף, שרגישותו עולה עשרות מונים על מסמכי הפנטגון. על פני שמונת אלפים עמודים נוספים פרוסים מחקרים סודיים ביותר על תכניות המלחמה הגרעינית של ארה"ב, אמצעי הבקרה והשליטה על הנשק הגרעיני, והמשברים הגרעיניים של ראשית המלחמה הקרה. אלסברג, ששימש יועץ בכיר בפנטגון ובבית הלבן בעידן קנדי, ג'ונסון וניקסון, הזדעזע ממה שלמד על תכניות המלחמה האמריקאיות. על כן החליט לחשוף את הציבור לסכנה ולכפות שינוי מדיניות. אלא שאת ההדלפה תכנן אלסברג לבצע בשלבים, ולאור דחיפות המאמץ לעצור את מלחמת וייטנאם, החליט לתת עדיפות ל"מסמכי הפנטגון".

את ארגז המסמכים השני טמן אחיו של אלסברג במזבלה עירונית, סמוך לביתו בניו יורק. אלא שסופת הוריקן נדירה, שפקדה את ניו יורק בקיץ 1971, סחפה את המזבלה ואתה את המסמכים, שלא נמצאו עד עצם היום הזה. עתה, כמעט חמישים מאוחר יותר, על בסיס רסיסי מסמכים, יומנים וזיכרונות, משחזר אלסברג בספרו המרתק את עיקרי הדברים.

כותרת הספר, "מכונת יום הדין," היא אזכור לסרטו האגדי של סטאנלי קובריק משנת 1964, ד"ר סטריינג'לאב (Dr. Strangelove). הסרט מתאר משבר גרעיני שנוצר בעקבות החלטתו של מפקד בסיס חיל אוויר אמריקאי, מעורער בנפשו, לשגר כנף מפציצים גרעיניים למתקפת פתע על בריה"מ. הוא מניח שקברניטי המדינה, ברגע שיגלו את המזימה ויבינו שלא ניתן להשיב את המטוסים, יצרפו אליהם את שאר הצי בכדי להשלים את המשימה ולמנוע מן הסובייטים יכולת להוציא מכת נגד. בסוף הסרט (בלי לגלות יותר מדי למי שלא ראה), מככבת דמות גרוטסקית בעלת מבטא גרמני כבד ונטייה לא רצונית לבצע את הצדעת ה"הייל" הנאצית. זהו ד"ר סטריינג'לאב—פרופסור משוגע, המהווה הכלאה בין מדען הטילים הנאצי ורנר וון בראון, אבי פצצת המימן אדווארד טלר, המתמטיקאי ג'ון וון נוימאן, והוגה הגרעין הרמאן קאהן, אשר תיאר מכונה זו לראשונה בספרו, "על המלחמה הגרעינית" (On Thermonuclear War). בשעה שהעולם ניצב על סף אפוקליפסה גרעינית, מנתח ד"ר סטריינג'לוב בשוויון נפש את האפשרות לבנות "מכונת יום הדין" (doomsday machine), אשר תמיט חורבן אוטומאטי על כדור הארץ באם תותקף המדינה המחזיקה בה. הפואנטה המרכזית בספרו של אלסברג היא שמכונה מעין זו אכן הוקמה בידי ארה"ב, הלכה למעשה, בראשית המלחמה הקרה—והיא ממשיכה להתקיים גם היום. השילוב בין עצמה גרעינית בלתי נתפסת (ב-1961 אצרה מכת הפתיחה המתוכננת של ארה"ב כוח נפץ שגודלו בערך פי שלושת אלפים מסך כל הפצצות שהוטלו מן האוויר על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה), הנחיות שימוש רפות, ודוקטרינה קשיחה של "הכול או לא כלום" הביא את העולם למרחק כפסע משואה גרעינית. המילה שואה, לדידו של אלסברג, איננה הגזמה, שכן ההשלכות העקיפות של ביצוע תכניות המלחמה האמריקאיות—שריפות ענק, נפולת נרחבת, ונזקים אקלימיים אפוקליפטיים (שלא היו ידועים באותו הזמן)—היו גורמות לקטל מאות מיליונים, אם לא מיליארדים, ואולי אף להכחדה של המין האנושי כולו.   

בספר כמה תגליות מרתקות, בייחוד עבור מי שאיננו בקיא בספרות המלחמה הקרה. כך, למשל, מספר אלסברג שהחשש האמריקאי מפני מתקפת פתע סובייטית על ההנהגה האמריקאית (Decapitation Attack)  הביא לידי ביזור סמכויות ההפעלה של הנשק הגרעיני לדרגים זוטרים יחסית בכוחות הים והאוויר של ארה"ב. בפועל, למפקדי בסיסים, אניות ובסיסים באוקיינוס השקט בסוף שנות החמישים הייתה סמכות ואפשרות, בתנאים מסוימים, לתקוף על דעת עצמם את בריה"מ בנשק אטומי—וזאת בניגוד למיתוס ריכוז הסמכויות האטומיות אצל הנשיא. כמוכן, חושף אלסברג שתכניות המלחמה האמריקאיות היו בתחילה כל כך קשיחות וטוטאליות, שבפועל לא ניתן היה להפריד בין מתקפה על סין למתקפה הכוללת על בריה"מ. לפיכך על שתי המעצמות הקומוניסטיות נגזרה כליה במקרה של מלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה. דוגמה נוספת: הבהלה שאחזה באומה האמריקאית בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים, בעטיו של "פער טילים" (missile gap) שהתקיים לכאורה בין ארה"ב לבריה"מ, לטובתה של האחרונה, היה לא רק מוגזם אלא מבוסס על מציאות הפוכה: ב-1961, ע"פ נתונים שמציג אלסברג, היה הפער 10:1 לטובת ארה"ב, כאשר לרשותה של בריה"מ בזמן המשבר סביב הקמת חומת ברלין עמדו רק ארבעה טילים בין-יבשתיים נייחים ופגיעים.

אלסברג מוסיף פרטים מסמרי שיער על משבר הטילים בקובה, שקירב את העולם הרבה יותר ממה שנדמה היה עד עתה למלחמה גרעינית. כך, למשל, מספר אלסברג על הבהלה שאחזה בחרושצ'וב מששמע שכוחותיו של קאסטרו יירטו מטוס ביון אמריקאי, והבין שאין לו יכולת לשלוט במהלך העניינים. עוד הוא מספר על קרב תת-ימי שהתחולל בין ספינות הצי האמריקאי בים הקריבי לבין צוללת סובייטית מבודדת אשר נשאה, ללא ידיעת האמריקאים, טורפדו גרעיני. הטיל הוכן לשיגור אך מפקד הצוללת החליט, בדקה התשעים, שלא לשגרו. כמוכן אנו למדים שהכוחות הרוסיים שהוצבו בקובה ב-1962 היו חמושים בנשק גרעיני טקטי, אותו אמורים היו להפעיל בזמן פלישה אמריקאית לאי—מה שהיה גורם כמעט בוודאות להתלקחות מלחמה גרעינית כוללת. אולי אין בממצאים אלו חידוש גדול עבור היסטוריונים, אך הם ממחישים לציבור הרחב ומזכירים למקבלי ההחלטות עד כמה מורכבים ומסוכנים הם תהליכי הסלמה במציאות גרעינית.

בספר תובנות נוספות, העשויות להיות רלוונטיות ב"עידן הגרעיני השני," הבא עלינו לא כל כך לטובה. כך, למשל, אנו מקבלים תזכורת על החשיבות הקריטית של תקשורת ישירה וברורה בין מנהיגי שני יריבים גרעיניים, לצד הסכנה הגדולה שעלולה להתפתח מאי-הבנות על רקע תרבותי או תפיסתי. לקח זה עולה מהניסיון הכושל של שר ההגנה בממשל קנדי, רוברט מקנמרה, לשנות את מדיניות המטרות האמריקאית בראשית שנות השישים. אלסברג מתאר את חלקו בניסוח נאום מפורסם שנשא מקנמרה באוניברסיטת מישיגן, באוגוסט 1962, ובו דיבר על הצורך להתמקד במטרות צבאיות, ולא בערים. מקנמרה, שזועזע מתכניות המלחמה של הממשל הקודם—שעיקרן מתקפה טוטאלית על בריה"מ וסין, תוך ניצול מידי של כל ראשי החץ הגרעיניים בארסנל האמריקאי והרג כמעט ודאי של מאות מיליוני אזרחים בבריה"מ, סין ואירופה—התכוון בסה"כ לסמן כיוון חדש, הומני יותר, החס ככל האפשר על ערי שני הצדדים (על כן נודעה תפיסה זו כ- No Cities). אלא שלא כך פירש זאת חרושצ'וב. המנהיג הסובייטי ראה בנאומו של מקנמרה ניסיון להכשיר את דעת הקהל האמריקאית למלחמה גרעינית, על ידי מזעור זוועותיה. פרשנות זו ניזונה על ידי חשד שמא ארה"ב שוקלת לצאת למלחמת מנע לפני שתכנית פיתוח הטילים הסובייטית תבשיל. בתגובה לנאום זה ונוכח חשיפת נחיתותה הגרעינית של בריה"מ בנאום קודם של בכיר בממשל (שגם בו היה לאלסברג חלק), החליט חרושצ'וב על צעד נועז לאיזון משוואת האימה, והציב טילים גרעיניים על המרפסת הקדמית של ארה"ב, בקובה. ההמשך ידוע. ולא צריך להיות רואה נסתרות כדי לדמיין מקבילות מזרח תיכוניות.

סיומת הספר היא קריאה חדורת להט לפירוק מכונת יום הדין המודרנית. אלסברג מדבר על הצורך הדחוף לצמצם את מאגרי הנשק העצומים שבידי ארה"ב ורוסיה, לרסן נוהלי פתיחה באש פזיזים, ולאמץ דוקטרינה של אי-שימוש ראשון (no first-use), צעד שארה"ב ורוסיה סירבו עד כה לעשות.

לאוזן ישראלית, ההתגאות המופגנת בחשיפת סודותיה הכמוסים ביותר של המדינה, והשבחים הבלתי מסויגים למדליפים נוסח אדווארד סנודן, צ'לסי מאנינג ומרדכי וענונו צורמים משהו. יחד עם זאת, קשה שלא לחלוק את דאגתו של אלסברג מכך, שמאחורי הסודות הכמוסים לא תמיד מסתתרת מדיניות אחראית. בעידן הגרעיני, מחירן של טעויות בשיקול דעת בהחלט עשוי להיות "סוף העולם."     

The Doomsday Machine: Confessions of a Nuclear War Planner

By Daniel Ellsberg

New York: Bloomsbury Publishing, 2017

*ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה ומחבר הספר הימורו של נאצר: ההתערבות בתימן, מלחמת ששת הימים ושקיעתה של מצרים.

פורסם לראשונה בynet.