החמצה מול שער ריק

הוועדה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון יכולה הייתה לבחור בשופט ערבי-מוסלמי, אך לא עשתה זאת, כמו שלא קידמה בחירתה של אישה לתפקיד. ייצוג הנשים והערבים בקרב שופטי בית המשפט העליון היא חלק מאי-ייצוג רחב יותר של הנשים והערבים בישראל, שתי קבוצות באוכלוסיה שנופלות בין הכסאות בעוד ששרת המשפטים עסוקה בלמנות שופטים שמרנים בכל מחיר.

עוד לפני הישיבה השבוע שבה אמורה הוועדה לבחירת שופטים להחליט על שני שופטים שיתמנו לבית המשפט העליון – היא החמיצה פעמיים. היא החמיצה שתי הזדמנויות לא רק למנות שופטים מקצועיים, כפי שאני מקווה שהיא תנסה עדיין לעשות, אלא גם כאלה שיביאו להרכב בית משפט שישקף טוב יותר את החברה הישראלית ואת ערך השוויון האזרחי.

ההחמצה הראשונה היא של ההזדמנות למנות שופט מהמיעוט הערבי, והראשון מהמיעוט המוסלמי, עתה משהשופט חאלד כבוב הסיר את מועמדותו. הוא עשה זאת, לפי פרסומים בתקשורת, משום שלמרות שחברי הוועדה העריכו מאוד את רמתו המקצועית, ההערכה הייתה שסיכוייו נמוכים, בשל כך שכבר מכהן היום שופט ערבי בבית המשפט העליון, השופט ג'ורג' קרא. יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה אף התראיין בגלי-צה"ל ואישש זאת.

אין דבר מקומם יותר מכך, שדווקא משום שהוא מהמיעוט הערבי נפגעו סיכוייו של שופט מקצועי ומוערך שכזה להתמנות לבית המשפט העליון. אך התפיסה של "כיסא ערבי" אחד אינה פוגעת רק בשופט כבוב עצמו. התפיסה הזו גם אינה מבטאת באופן ראוי את עיקרון השיקוף החברתי שהוועדה לבחירת שופטים הצהירה לא פעם שהיא מחויבת לו בהחלטותיה. לפי עקרון זה, בכפוף לשיקול המקצועי, על הוועדה לתת משקל לשאיפה שבית המשפט ישקף בהרכבו את הרכב האוכלוסייה בישראל. כהונתו של שופט ערבי אחד מתוך 15 שופטי בית המשפט העליון, אינה משקפת את גודלו של המיעוט הערבי בישראל. גם נקודת המבט השונה שיש למיעוט הערבי בסוגיות חוקתיות וחוקיות מרכזיות אינה מקבלת ביטוי מספק אם מכהן רק שופט ערבי אחד בבית המשפט העליון. ואין מדובר כאן במקרה שבו בכל הרשות השופטת שיעורם של השופטים הערבים גבוה להפליא והיוצא מן הכלל הוא בית המשפט העליון. גם בערכאות הנמוכות יותר מקופח חלקו של המיעוט הערבי, וקצב הגידול של מספרם נמוך באופן ניכר מקצב הגידול, לדוגמה, של פרקליטים ערבים בפרקליטות (בפרקליטות לא כיהן עד שנת 1996 אף לא פרקליט ערבי אחד, ואילו היום ישנם יותר פרקליטים ערבים מאשר שופטים ערבים).  

החמצה שנייה של הוועדה הייתה כבר עם פרסום רשימת המועמדים לבית המשפט העליון. אם לא די בכך שעתה אין אף שופט ערבי מועמד לבית המשפט העליון, מלכתחילה היו רק חמש נשים מתוך 25 המועמדים. כשמספר השופטות בבית המשפט העליון כבר עכשיו נמוך מחלקן של הנשים באוכלוסייה (רק ארבע מתוך 15 השופטים), האם ראוי שגם במספר המועמדים יהיה חלקן של הנשים זעום כל-כך? האמנם היה קשה כל-כך למצוא מתוך השופטות המקצועיות הרבות בבתי המשפט בישראל מספר גדול יותר של מועמדות ראויות לבית המשפט העליון?

מה סימא את עיניה של הוועדה לבחירת שופטים והביא להחמצות האלה? העובדה ששרת המשפטים איילת שקד, יו"ר הוועדה, עסקה באופן כמעט אובססיבי בחיפוש האיוולת אחר "שופטים שמרנים", הוליך את הוועדה לכישלון מהדהד שכבר עכשיו אפשר להצביע עליו. השרה שוקדת, אולי באפקטיביות (אף שאינני בטוח בכך), על איתור שופטים שיימנעו כביכול מאקטיביזם שיפוטי. אך היא עושה זאת על חשבון העיסוק בעיקר: להמשיך לשמור על רמתו המקצועית הגבוהה של בית המשפט העליון בצד הגברת מידת השיקוף החברתי של חבר שופטיו. הדינמיקה ההרסנית של העיסוק בטפל במקום בעיקר הובילה לכישלון. זוהי לא סתם החמצה, אלא החמצה מול שער ריק, משום שלפי הדיווחים הייתה למינויו של השופט כבוב תמיכה רחבה בוועדה, ומי שבלמו את מינויו היו פוליטיקאים החברים בוועדה. כך החמיצה הוועדה שתי הזדמנויות להביא לידי ביטוי את המחויבות שצריכה להיות לה לערכי השוויון ולשילוב המיעוט הערבי ושל נשים בעמדות הבכירות ביותר ברשות השופטת.

פורסם לראשונה ב"הארץ".