לא לטאטא את ההיסטוריה

האופן בו בנויה החברה בישראל כיום מקדם הלכה למעשה את המשך השנאה, הפחד והדעות הקדומות בין יהודים וערבים בישראל. במחקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2017, נמצא שרוב מוחץ בקרב היהודים והערבים רוצים שמערכת החינוך תלמד על היסטורית הסכסוך האחד של השני. אמפתיה והכרה בכאב של האחר הן לעתיד משותף טוב יותר

אחת לכמה חודשים פורץ תחקיר חדש לחיינו על פרויקט בניה שלא מקבל ערבים, משכירי דירות שלא מוכנים לקבל ערבים או אנשים שמזמינים מוניות עם נהגים יהודים בלבד. כולם מריחים מגזענות, אך אינם נוגעים בשורשיה. והנה, בשבוע שעבר, הגיעה לידי המודעה הבאה מטעם חברת ניקיון ירושלמית:

"ניקיון בתים בירושלים, יכול להיות מצד אחד קשה מאוד אם מדובר בדירות ממש ערביות בסגנון ערבי, אבל מצד שני זו חוויה נהדרת לנקות בית שאת יודעת שהיה שייך פעם למישהו מאוד מפורסם ושיש בו את הריח והאווירה של פעם, ממש לנקות את ההיסטוריה".

נשאלת השאלה מדוע סבורים בעלי חברת הניקיון שהדבר הנכון הוא "לנקות את ההיסטוריה" בעוד שהדבר שנכון לעשות בחברה שבה 20% מהאזרחים הם בני מיעוט אתני, הוא דווקא להסתכל גם על הלכלוך ולהתמודד איתו למען עתיד משותף טוב יותר.

אני יודעת שרוב הציבור היהודי פשוט לא מכיר ערבים. הבחירה בשנאה, בפחד, בדעות קדומות ובגזענות כפי שעולה מהמודעה נובעת בעיקר מהעובדה שאנחנו חיים במרחבים נפרדים, הבחירה בשנאה אינה בחירה טבעית. לראיה, במדד הדמוקרטיה לשנת 2013, ציינו 85% מהיהודים כי אין להם חברים ערבים אותם ביקרו בשנתיים האחרונות, אך במדד הדמוקרטיה לשנת 2016, אמרו שני שליש מהיהודים שהיו מוכנים שיהיו להם חברים ערבים ושכנים ערבים. במחקר נוסף שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2017, נמצא שרוב מוחץ בקרב היהודים והערבים רוצים שמערכת החינוך תלמד על היסטורית הסכסוך האחד של השני.

הנתונים מצביעים באופן בולט, כי שני הצדדים נכונים ללמוד אחד על השני ולהכיר ברמה האישית, אך בפועל - מקומות העבודה, המגורים ומערכות החינוך מופרדות. כך, יותר קל "לטאטא" את ההיסטוריה מאשר ללמוד עליה ולהכיר בה.

נראה, שבצד היהודי, אומץ נרטיב כאילו שבארץ הייתה שממה ערב הקמת מדינת ישראל. מעט מדי יהודים בישראל יודעים שחיו כאן קרוב למיליון פלסטינים לפני שהגיעו היהודים מאירופה וממדינות ערב. מעט מדי מכירים את סיפורי הגירוש של ערבים ב-48 וב-67, וספק אם פעם שמעו באופן בלתי מסונן את הנרטיב הערבי או הכירו מקרוב את המציאות במסגרתה, משפחות רבות חיות בפיצול - חלק במדינת ישראל היהודית וחלק בשטחים הפלסטינים או בירדן.

סביר להניח, שאילו היו נחשפים היהודים גם לעמדת הצד השני, הם היו מגלים אמפתיה, דווקא משום שליהודים יש הכרות טובה אולי יותר מכל עם אחר עם חיים תחת שלטון לאומי אחר וגירוש. כך, אנו מגיעים למצב שכשבעל חברת ניקיון מנסה לשכנע עובדים להתקשר למודעת דרושים אצלו, הוא מתייחס לבתים שננטשו על ידי משפחות ערביות כ"בתים יפים בסגנון ערבי" ומציג את האופציה "לנקות את ההיסטוריה".

החדשות הטובות הן, שאולי דווקא היום, כשמדינת ישראל כבר איננה בסכנה קיומית תמידית כמו בראשיתה והמצב הכלכלי בה בסך הכל טוב, ישנה שעת כושר לעשות תיקון. לקראת יום העצמאות השבעים למדינת ישראל, נדמה לי שהגיע הזמן שיהודים וערבים יוכלו להכיר זה בכאבו של זה. ליהודים יש היסטוריה מפוארת ומורשת מכובדת, אבל הרבה כאב בעברם. ואני כערביה שאין לה קשר למורשת הזו מכבדת אותה ומכירה בה. מכבדת את זכר השואה, את כאב מלחמות ופוגרומים, ואת העבר רצוף הכאב של העם היהודי. אך הגיע הזמן שהכבוד יהיה הדדי, ומדינת ישראל והיהודים שחיים בה, יכבדו או לכל הפחות יכירו, גם את הכאב והצער של חמישית מהאוכלוסייה. כאב על בתים שנעזבו, משפחות שנפרמו, אנשים שיצאו לגלות או שבתוך מולדתם זרים הם. זאת ללא קשר לשאלת האשמה או היעדר האשמה של כל צד. הכרה בכאב של האחר לא מפחיתה מהכאב שלי עצמי, היא רק מסייעת לפתח אמפתיה. ורק מתוך האמפתיה הזו אפשר יהיה לצאת לדרך משותפת. כי כך או כך, אולי בלית ברירה, כולנו נחיה פה ביחד.

71% מהיהודים חושבים שרצוי ללמוד את נקודת המבט של הערבים על ההיסטוריה של הסכסוך ביניהם כמו גם 77.5% מהערבים.