בין סרט למציאות

הסרט "העיתון"יוצא בזמן בו יחסי הממשל-תקשורת במקומות רבים בעולם נמצאים במתח מתמיד ועוסק בשאלה מי מחליט האם לפרסם את סיפור מלחמת ויאטנם ומהם השיקולים שצריכים לעמוד לנגד עיניו. ספילברג נוגע בלב העניין: תפקידה הקריטי של העיתונות החוקרת ושני הכוחות המשמעותיים המאיימים עליה – הפוליטיקה והכסף.

https://youtu.be/nrXlY6gzTTM

מעניין שדווקא בזמן בו נשיא ארצות-הברית מכריז מלחמה לא רק על העיתונות אלא על האמת עצמה, בזמן בו בישראל ראש הממשלה הופך את התקשורת לאויבת המרכזית שלו, עולה למסכים סרט כמו "העיתון". הסרט, בבימויו של סטיבן ספילברג, המתאר את פרשת חשיפת "מסמכי הפנטגון" בשנת 1971 ואת השקרים של הבית הלבן ביחס למלחמת וייטנאם.

הסרט "העיתון" הוא חלק משורה של סרטים העוסקים בסיפורי-עיתונות, כמו הקלאסיקה "כל אנשי הנשיא" משנת 1976 שעסקה בפרשת ווטרגייט, וכמו "ספוטלייט", זוכה האוסקר משנת 2015 שעסק בהשתקת התעללות מינית בילדים על ידי הכנסייה הקתולית בבוסטון. רוב הסרטים האלה עסקו בהשגת הסיפור – בתחקיר המדוקדק, בראיונות עם נפגעים, בהצלבת מקורות וחיפוש בארכיונים ובספריות, ובניפוץ קשר השתיקה של המוסדות.

"העיתון", לעומת זאת, עוסק בשאלה מי מחליט האם לפרסם את הסיפור ומהם השיקולים שצריכים לעמוד לנגד עיניו. מי חשב שאי פעם נזכה לראות סרט שבמרכזו דיון המתנהל בין עורכי העיתון לבין הבעלים ובעלי המניות שלו? סרט המעורר שאלות כמו - האם בעל המאה הוא גם בעל הדעה? מהם האינטרסים של בעלי מניות של כלי התקשורת והאם הם חופפים לאינטרסים של הציבור?

"העיתון" נוגע בלוז העניין: תפקידה הקריטי של העיתונות החוקרת ושני הכוחות המשמעותיים המאיימים עליה – הפוליטיקה והכסף.

וכעת נשאל את עצמנו: האם סיפור כזה יכול להתרחש היום בישראל? כאשר התקשורת כולה על הברכיים, בגלל הכסף - הפסדי ענק, היעדר מודל עסקי יציב והגירת תקציבי פרסום אל  הרשתות החברתיות, ובגלל הפוליטיקה - איומים ושינויים במערך הרגולציה והתבטאויות חריפות של פוליטיקאים כנגד התקשורת?

ארגוני תקשורת חלשים אינם יכולים לבצע תחקירים עיתונאיים משמעותיים. אין להם משאבים להקדיש לחודשים ארוכים של עבודה שלפעמים לא יוצא ממנה דבר. הם חוששים מתביעות דיבה ומסכומי עתק שיצטרכו לשלם בגללן. הם מצנזרים את עצמם כדי לא לאבד את המפרסמים שעוד נותרו להם.

אפשר לטעון שדווקא בעולם של רשתות חברתיות אין בכלל צורך יותר בעיתונות הישנה. הרי כל המידע שם בחוץ, ותמיד יימצא מישהו בתוך הקהל שיתנדב לחלוק במידע ולשתף אותו. ראו מה קורה עם קמפיין #metoo המתרחש מפוסט לפוסט ומציוץ לציוץ.

זאת אחיזת עיניים. ראשית, כי מה שהעיתונות המסורתית יכולה לתת לנו הוא פשר והקשר לערימות המידע שנמצאות במדיה החברתית. לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ולחבר את הנקודות. בהיעדרה, תהיה לנו יותר סחרחורת מאשר הבנה. שנית, משום שלרשתות החברתיות ישנם גם צדדים אפלים. האלגוריתם שבאמצעותו מופץ המידע, והרצון של הפלטפורמות הענקיות לגדול ולהרוויח – מהווים כר פורה למבקשים להפיץ רעל ולא חדשות.

לא לחינם נבלמת בשנה האחרונה הצניחה החופשית באמון הציבור בתקשורת, בארץ ובארצות הברית. לא לחינם ניכרת עליה במספר המנויים של העיתונים הגדולים בארה"ב. זוהי תגובת נגד של הציבור להאשמות ב"פייק ניוז" מצד פוליטיקאים, ולהבנה שהרשתות החברתיות אינן מדיום כה חופשי ופתוח כפי שחשבנו.

שינוי המגמה באמון הציבור בתקשורת הוא הזדמנות עבור העיתונות המסורתית לחזור ולהיות חושפת השחיתות והכישלונות, מגינת הנפגעים, וגם ה– "Bullshit detector". לפעול מתוך נאמנות לאתיקה מקצועית ולגלות את אותם אומץ לב ודבקות במטרה, שאחר כך עושים מהם סרטים.   

פורסם לראשונה במעריב.