פרופ' משה נגבי ז"ל | 1949-2018

פרופ' משה נגבי היה סמל ומופת לקול צלול, חד ואמיץ שנלחם להגנת ערכי היסוד של החברה בישראל. בעוצמה, בנחישות ובצניעות האיר עבור צרכני התקשורת – צופיו ומאזיניו ברשות השידור וקוראיו בעיתון מעריב – את חשיבות שלטון החוק והחובה שבהגנה על זכויות האדם. נגבי גם חינך דורות של סטודנטים על ערכי חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת והשקיפות השלטונית.

יכולתו המופלאה של נגבי להעניק לאירועים משפטיים וציבוריים נקודתיים פשר, עומק היסטורי ורוחב מבט – הייתה תכונתו הבולטת ביותר. דווקא בעולם שבו נדמה כי המידע מציף אותנו מכל עבר, הצורך במי שיוכל להעניק הקשר והסבר למציאות, הוא צורך חיוני. בכך, עם לכתו של נגבי מאתנו, נוצר חלל.

נגבי עסק בהיבטים שונים של שחיתות, טוהר מידות וניקיון כפיים ציבורי, אך בייחוד כאב את ההשחתה במוסד העיתונות עצמו. ספרו "נמר של נייר" עסק בכך עוד בשנות השמונים של המאה שעברה, וכך גם העבודה שכתב בבי"ס לממשל באוניברסיטת הרווארד שנקראה "האויב שמבפנים" ומיפתה לראשונה את תופעת הצנזורה העצמית של ארגוני תקשורת בישראל. גם מאמר הדיעה האחרון שלו, שהתפרסם בעיתון הארץ אך לפני שבועות אחדים, עסק בנושא זה ממש: בהשחתה שפשתה בשוק העיתונות הכתובה כפי שמתבטאת בפרשת "תיק 2000".

נגבי היה משפטן מובהק ("משפטן", ולא "עורך דין" כאחרים), וטען שנים בזכות האימרה שלפיה "מלוא כל הארץ משפט", ובזכות חשיבות תפקיד בתי המשפט, באופן אקטיבי וללא מורא, בהגנה על זכויות האדם ועל החלשים טעוני ההגנה בחברה הישראלית. דווקא כמי שכתב ודיבר ברמה על תפקיד המשפט במיגור שחיתות שלטונית – נדמה שבשנים האחרונות ניסה פרופ' נגבי להעביר מסר נוסף. המסר הזה הוא שקיימת טבעת חשובה העוטפת את הכללים והנורמות המשפטיות – טבעת המכילה את התרבות הפוליטית, הריסון העצמי של בעלי העוצמה והצורך שלהם בפיתוח גבולות פנימיים שאינם נשלטים על ידי כללים משפטיים ופסקי דין, טבעת חובקת של אתיקה – הן האתיקה העיתונאית, הן האתיקה של אנשי הציבור ושלוחיו. בלא טבעת זו, סבר נגבי, יישארו הכללים המשפטיים חלולים וחסרי יכולת יישום למעשה.

פרופ' נגבי סלל עבורנו דרך, דוגמא ומופת. לאורה נלך. חבל על דאבדין.