מעמיות לאחווה

מושג ה"עמיות" התפתח בשיח שבין הקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל ויצר כמה כלים חדשים לשיח הנורמטיבי על היהדות, אבל ספק אם הוא הצליח לפרוץ את מעגל הפעילים והעסקנים בתחום אל היהודים שברחוב. כדי למסגר מחדש את היחסים בין הקהילות היהודיות ואת הזיקה בין בני העם יהודי, אני מבקש להציע את השימוש במושג הישן כחדש: אחווה.

"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים". נראה שדבריו של צ'רלס דיקנס מיטיבים לתאר את מצבו של העם היהודי והיחסים בין הקהילות הגדולות המרכיבות אותו, היהודים בישראל ויהודי ארצות הברית. מחד גיסא, מעולם לא היו היהודים חזקים כל כך ומשפיעים כל כך ומעולם לא הייתה להם מדינה עם עוצמות כאלו. מאידך גיסא, במובן של שימור הזהות היהודית והיחסים בין הקהילות היהודיות (ולא במובן של איום פיזי כמובן) זה נראה כרע שבזמנים, לפחות במאות השנים האחרונות.

מאז קום המדינה, בולט בשיח העוסק ביחסי ישראל ויהדות התפוצות וארה"ב שיח התועלת, הבוחן את הרווח ההדדי מיחסים טובים בין הקהילות היהודיות. לנוכח האתגר המתמשך והגובר בשני העשורים האחרונים, של שימור ההזדהות של יהודים עם העם היהודי, ובניסיון ליצור מכנה משותף רחב, התפתח בשיח היהודי מושג העמיות (peoplehood). בפתחה של שנת ה-70 למדינה, ברור ששיח התועלות הופך רלוונטי פחות כדי לבסס ולמסגר את יחסי ישראל ויהדות התפוצות. ברור שעדיין יש צורך הדדי ותועלת הדדית ליחסים טובים בין הקהילות, אבל התבגרותה של ישראל ועצמתה מזמינים מבט אל האופק הערכי לשם ביסוס היחסים הללו. לצד זאת, נראה שהמושג של עמיות יהודית אמנם יצר כמה כלים חדשים לשיח הנורמטיבי על היהדות, אבל ספק אם הוא הצליח לפרוץ את מעגל הפעילים והעסקנים בתחום אל היהודים שברחוב ויש מקום להוסיף גם לו נופך חדש.

כדי למסגר מחדש הן את היחסים בין הקהילות היהודיות, והן את תפיסת הזיקה בין בני העם יהודי, אני מבקש להציע את השימוש במושג הישן כחדש: אחווה (brotherhood). אחווה מהי? בספר מסע אל האחווה מגדיר הלשונאי רוביק רוזנטל את האחווה כדרגה הכי גבוהה של שותפות בכל היבט, וכתיאור לטיב היחסים שיש לאדם עם אחר הקרוב לו. עוד לפני שישראל הפכו לעם, בני ישראל היו משפחה. גם אחרי שהמקרא מתייג אותם כ'עם', הוא ממשיך לתאר אותם גם כבני אותה משפחה. במקרא, לאחווה גם מקום מרכזי בתיאור היחסים והחובות בין הפרטים בעם ישראל. המונח 'אח' מבסס רבות מן החובות הסוציאליות והמוסריות בין יהודים, גם אם אין ביניהם שום קשר משפחה. "וחי אחיך עמך" בהקשר של חובת צדקה, ו-"לא תשנא את אחיך בלבבך" בהקשר של היחס הנפשי מוסרי כלפי היהודי האחר, הם רק דוגמאות לשלל המקורות המבטאים את האחווה כמסגרת לתיאור היחסים הראויים בין יהודים, ושל הדרך בה צריך לראות את יחסיו ומחויבותו לאחר שהוא בן עמו.

המאפיין הבולט של יחסי אחווה, בניגוד לקשרים אחרים, הוא מחויבות יסודית, חפה מאינטרס כלפי האחר-האח. שלא כמו שותף או אפילו חבר, שביחסים עימם יש יסוד של תועלתנות, שלעתים מהווה גם את המניע להם, באחווה היחסים הם תולדת גורל. אחווה לאחר היא תיאור מצב אליו נולדת, ואתה נושא אותו כחלק מזהותך, על התועלות, אבל גם על המחירים והמחוייבויות שהוא יוצר בינך לבין 'אחיך'. בין אחים, יכולים להיות פערים גדולים בתפיסת העולם, בבחירת הערכים, בבחירת הדרך לחיות את החיים, והם עדיין ייוותרו אחים. השוני והמחלוקת יקשו על האחווה, אך לא יפוררו אותה. לצד כעס וביקורת, ייוותר גם גרעין של קרבה ואהבה.

כיצד יכולה האחווה למסגר את היחסי בין היהודים בקהילה היהודים הגדולה בעולם-ישראל, ובין הקהילה היהודית בארה"ב וקהילות יהודיות אחרות? בהיותה גורל שבוחרים לשאת בו, גם אם אינו משרת אינטרס הדדי או חד צדדי קונקרטי, האחווה היא מסגרת מכילה להבדלים ושונות. גם לכעס וביקורת. בין האחים, את המחלוקות לא מטאטאים מתחת לשטיח. הן צריכות להיות מלובנות ומדוברות, גם אם השיח הזה מכאיב לשני הצדדים. ועם זאת, השיח על המחלוקת צריך להיעשות מתוך האחווה בין הקהילות. מתוך הבנה שהאחווה מתעלה, ומכילה גם מחלוקות קשות.

האחווה יכולה לשרת גם את התחושה הסובייקטיבית של היחסים בין הפרטים בעם היהודי. לצד תשתית הזהות שמנסה ליצור העמיות, מהווה האחווה מגדיר אפשרי ליחס הנפשי של יהודים כלפי בני עמם האחרים, ומסגרת השתייכות אינטימית לקולקטיב שהוא גם משפחה.

אני מודע היטב לחסרונות שיש לשימוש ב'אחווה' כמסגרת תיאורית חדשה ליחסים בין קהילות ופרטים בעם היהודי. מעבר לכך שזה יכול להישמע דביק ושמאלצי, הדרישה שאחווה מעמידה בפנינו רבה אף יותר. משכך, יטענו כלפי, המושג יכול להיות ריק מתוכן, והשימוש בו לא ריאלי. אכן, לא מובן מאליו לספח למשפחה עוד כמה מליוני אחים, כולם שונים כל כך ממני וחלוקים עלי בכל כך הרבה מובנים. ועם זאת, עם הקשיים והציניות שמאפיינים אותנו, מסגור היחסים גם באמצעות האחווה יכול לתת אופק חדש לחשיבה על העם היהודי לקהילותיו ופרטיו.