גוונים של שתיקה

הרב אהרן לייב שטיינמן היה מנהיג המגזר הליטאי והלך לעולמו בגיל 104. התקשורת החילונית גילתה בו עניין, גם משום שסימל בשנים האחרונות את המתינות החרדית, אך גם בשל צניעותו, פשטות הליכותיו ואישיותו. בזמנו, ניתחתי את ההתמודדות בין הרב שטיינמן לבין הרב אלישיב, שהיה איש של "האליטות הישנות" במגזר הליטאי ואילו הרב שטיינמן היה האיש של "האליטות החדשות" ומדובר בהבדל מכריע.

ערב חג החנוכה הלך לעולמו הרב אהרן לייב שטיינמן (2017-1913), והוא בן 104 שנה. גם התקשורת החילונית גילתה בו עניין, גם משום שסימל בשנים האחרונות את המתינות החרדית, אך גם בשל צניעותו, פשטות הליכותיו ואישיותו. על אף כוחו החברתי, הוא חי בדירה צנועה ברחוב חזון איש בבני ברק, עם ריהוט בסיסי ופשוט. רוב ימיו עסק בלימוד תורה, אך כבר בשלב מוקדם הרבה לעסוק בענייני חינוך. הוא היה מגדולי התורה הראשונים שהקדיש זמן ומחשבה לבעיות שהחלו להופיע בעולם הישיבות, בעיות שאחרים העדיפו לטאטא אל מתחת לשטיח, ובראשן בעיית הנשירה. אף על פי שבהשקפתו הוא היה 'מתנגד' מובהק, הוא היה אהוב גם על חוגי החסידים. הללו, שטראומת שלטונו של הרב שך מלווה אותם עד היום, שמחו לקבל מנהיג ליטאי הבורח מסכסוכים ומפלגנות, ואף משתף פעולה ברצון עם כמה מאדמו"ריהם. אישיותו ואורחות חייו אף הזכירו לרבים את החפץ חיים, דמות מופת של פשטות וענווה אבהיים – וגם של קונסנזוס כלל-אורתודוקסי – מימים עברו.

יצירתו התורנית של הרב שטיינמן כוללת בעיקר את ספרו 'איילת השחר' על מסכתות בתלמוד ועל התורה. גם דרך לימודו הייתה צנועה. אף על פי שנולד בבריסק ובנעוריו היה מקורב לרב מבריסק (ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, 1959-1886), אין כמעט גילויים של חשיבה "בריסקאית" בכתביו, והוא איננו נוטה להמשגה ולהפשטה של הסוגיות והמחלוקות. ואף על פי שבשנותיו הראשונות בארץ היה מקורב מאד לחזון איש, הוא לא היה "חזונאישניק" בשיוכו הקבוצתי וגם דרך לימודו איננה לחלוטין זו של החזון איש (1953-1878), שכן הוא איננו נוטה להקיף סוגיות מורכבות משלל מקורות בתלמוד. לרוב הוא מעלה שאלה נקודתית, לא תמיד כזו הנוגעת בסוגיות מהותיות, בוחן תשובה או שתיים מאלה שניתנו לה ומעלה את הצעתו שלו. החידושים על פי רוב קצרים, ענייניים וכתובים בלשון בהירה.

מבחינת עולם המושגים שלו ודרך דיונו בסוגיות לא הלכתיות הוא לא הושפע מרוחה של תנועת המוסר הליטאית, אך ענייני מוסר ומידות תפסו מקום נכבד במחשבתו, וככל הנראה מגמה זו התגברה ככל שהרבה לעסוק בענייני חינוך. מעריציו ראו בו דוגמה ומופת למידות טובות ולאישיות שקטה ומאוזנת. רבים באו להתברך מפיו והביאו את ילדיהם כדי שיברכם, גם משום שראו בו דמות של צדיק, אך גם משום שרצו להראות לילדיהם דמות מרשימה הראויה לחיקוי. כבר בימי חייו הוציאו את הספר 'אורחותיך למדני', הכולל לקט מהנהגותיו ומעצותיו. גם כאן בולטים כמה קוויים אופייניים. מבחינת התביעות שמפנה הרב שטיינמן אל עצמו אל שומעי לקחו בולטים כאן שלושה ערכים מרכזיים: לימוד תורה (תוך הדגשת החשיבות של ניצול כל רגע ללימוד), היחסים שבין אדם לחברו, וחינוך הדור הצעיר. בעניין זה בולטים אצל הרב שטיינמן הרגישות והמבט הרחב. הוא איננו חושב בתבניות נוקשות, אלא ממוקד בפרט ותכונותיו, והוא איננו שוקל את הבעייה רק מצד עצמה אלא גם מצד השלכותיה הפסיכולוגיות, החברתיות ואף הציבוריות. כך, למשל, נערים שאינם חזקים בלימוד הגמרא הוא המליץ לא אחת לשלוח לישיבות פחות תובעניות כדי ששם יצליחו להתבלט ולרכוש בטחון, ולא לישיבות חזקות, שבהן הם עלולים ללכת לאיבוד ולהתייאש – וזאת, לכאורה, בניגוד להוראת חז"ל: 'הוי ראש לשועלים ואל תהי זנב לאריות'. מכר שפגשתי לאחרונה סיפר לי שכאשר רצה לפתוח ישיבה תיכונית שבה ילמדו גם לימודי חול עבור בני נוער שלא השתלבו בחינוך הישיבתי הרגיל – הביע הרב שטיינמן את הסכמתו, בתנאי שהמוסד לא ייקרא בשם 'ישיבה'. מכר אחר שפגשתי לא מזמן וששירת ברבנות הצבאית סיפר לי כי כאשר עלתה בשעתו סוגיית קבורתם של חיילים לא יהודים פנו אליו כמה מאנשי הרבנות ושאלו בעצתו. המנהיג החרדי, שהיה אז קרוב לשנתו המאה, העיר: 'צריך לחשוב גם איך זה ייראה בתקשורת; אם ייצא מזה חילול השם – גם זו בעייה [הלכתית]'.

בשל כמה מהוראותיו הגמישות הדביקו לו מתנגדיו את התיוג 'פשרן', שהיא מילת גנאי בעולם החרדי. כמה מן הארסיים שבהם הוציאו בזמנו את הקונטרס 'קובץ פנינים והנהגות', הנראה כאחד מן הקבצים המספרים על הנהגותיו של הרב שטיינמן בהערצה, אך בעצם איננו אלא סאטירה תוקפנית, המבקשת להציגו כמזלזל כביכול במצוות, כמבזה את גדולי התורה, כאפיקורס, כציוני וכנגרר. הם גם אינם שוכחים להציג אותו כמי שזלזל בספרדים. אפשר להניח, בסבירות גבוהה מאד, שמרבית ה"עדויות" הללו הן שקרים או לכל הפחות חצאי אמיתות. יש לשער שכתבים אלה באו מחוגי 'הפלג הירושלמי', אך חריפים מאלה יצאו מחוגי 'נטורי קרתא' הקיצוניים מהם. הללו קראו לו באחד הפשקווילים שלהם בשם 'באבא שטיינמן', וכמה מהם הביעו שמחה גלויה, ואף יצאו בריקודים לשמע הבשורה על פטירתו (כמה מגילויי השמחה בחוגים הקיצוניים נסקרו על ידי פרופ' דוד אסף בבלוג שלו, 'עונג שבת' מיום רביעי, 13.12.2017). ואולם, כמה מן החוגים הללו ביזו בשעתו גם את קודמו, הרב יוסף שלום אלישיב (2012-1910) וקראו לו בלשון גנאי 'המזרוחניק' (כלומר, דתי-ציוני, רמז לקשריו עם הרב קוק בבחרותו ולשירותו ארוך השנים בבית הדין הרבני של המדינה). והרב אלישיב היה 'ירושלמי' בעל קו שמרני ברור.

***

הרב שטיינמן היה למנהיג המגזר הליטאי מאז פטירת הרב אלישיב, לפני כחמש שנים. ואולם, כבר קודם לכן הוא היה מועמד להנהגה. היה זה באמצע ששנות התשעים של המאה הקודמת, אז פרש הרב אלעזר מנחם שך (2001-1898) מהנהגת המגזר. הליטאים נכנסו לתקופה של מתח וסקרנות סביב המאבק על ההנהגה, שבו שני האישים המועמדים כלל לא גילו מעורבות ואשר נוהל עבורם על ידי מעריציהם. באותו סיבוב ניצח הרב אלישיב, לא במעט בזכות עסקנים ואנשי תקשורת חרדיים חזקים, והרב שטיינמן נותר כעין "כינור שני" בהנהגה. הוא לא היווה אופוזיציה לוחמת, אך ריכז סביבו לא מעט חרדים שהיו ביקורתיים או ממורמרים כלפי דרכה של ההנהגה השלטת.

זכורני שכעבור שנים, כאשר ניתחתי את ההתמודדות הזאת באזני ידיד, דיברתי עליה כעל אירוע חשוב שראוי לדיון מנקודת מבט מחקרית. "מה בעצם ההבדל?" – תהה אותו ידיד, "הרי מדובר בשני רבנים ישישים, שנולדו לפני מלחמת העולם הראשונה [!], שניהם שייכים לאותו מילייה, שניהם רוצים לראות את העולם החרדי ממשיך עד כמה שאפשר באותה דרך, אף אחד מהם לא נשמע באיזו הצהרה פורצת דרך, אז מה זה צריך לעניין את מי שאינו חרדי?". תחילה עניתי שהרב שטיינמן תמך בנח"ל החרדי בראשית דרכו, אבל ציינתי כי אחר כך חזר בו בלחץ המתקפות נגדו. "אז בשורה התחתונה שניהם אכן אותו הדבר", התעקש ידידי. אבל אני טענתי שיש בכל זאת הבדל מכריע: הרב אלישיב היה האיש של "האליטות הישנות" במגזר הליטאי ואילו הרב שטיינמן היה האיש של "האליטות החדשות". מייד אבהיר מדוע זה אכן הבדל מכריע לדעתי.

בחברה החרדית מתחוללות עוד משנות התשעים של המאה העשרים תמורות חשובות. שלוש הסוגיות המרכזיות העומדות על סדר היום הן הגיוס לצבא, ההצטרפות לשוק העבודה וההשתלבות בלימודים אקדמיים (וזו האחרונה קשורה גם היא בהשתלבות בשוק העבודה). בשלושת הנושאים מדובר לא רק בהכרעות קריטיות עבור הציבור החרדי, הנאנק תחת העול הכלכלי, אלא עבור כולנו. חלפו הימים שבהם יכלו הישראלים להתייחס אל החרדים כאל מיעוט מסתגר שחי את חייו המוזרים אי שם מעבר לחומות ורק מטריד מדי פעם את הקואליציה בסוגיות של דת ומדינה. החרדים הם חלק מאיתנו, לא רק בגלל האחוז הגדל והולך שלהם באוכלוסיית המדינה אלא גם בשל מעורבותם הגוברת בתחומי החיים השונים של החברה הישראלית. אנחנו הולכים ומתקרבים לקראת מצב שבו לא יהיו "הם" ו"אנחנו" אלא "אנחנו" גדול יותר ומגוון יותר מכפי שהתרגלנו.

החברה החרדית היא חברה שמרנית, שמרנית מאד, השואפת בדרך כלל להמשיך את הסדר הקיים של "חברת הלומדים" עד כמה שאפשר. לכן תהליכי ההיפתחות של הצעירים החרדים הם איטיים מאד, הדרגתיים מאד ומהוססים מאד. התהליכים הללו מתחילים מלמטה, ואין כל ציפייה שההנהגה תוביל אותם. טווח הציפיות אינו בין הנהגה שמתנגדת לתהליכים אלה לבין הנהגה שמקדמת אותם, אלא בין הנהגה שמתנגדת לתהליכים אלה לבין הנהגה ששותקת כלפיהם. דפוס ההנהגה שעיצב המגזר הליטאי בעשורים הראשונים של המדינה היה של הנהגה מאופקת, שבה "גדולי הדור" הסתפקו בהכוונה עקרונית וכללית, נתנו לעסקנים ולציבור הרחב לפעול פחות או יותר על פי דרכם, ויצאו למתקפות נמרצות רק כאשר ראו איום על ערכי היהדות על פי הבנתם. החזון איש, למשל, היה תקיף במיוחד בשאלת גיוס הבנות לשירות הלאומי – "גזירת הגיוס" של ראשית ימי המדינה – ובשאלת החינוך החרדי, וכן חינוך ילדי העולים. יורשו, הרב מבריסק, יצא למאבק חריף נגד היכל שלמה, מרכזה של הרבנות הראשית, השיק את המאבק החרדי נגד "חיטוטי שכבי" (חפירות בקברים עתיקים), והתנגד לאיחוד עם הציונות הדתית במסגרת "חזית דתית מאוחדת". יורשו, הסטייפלר, היה אולי המנהיג הפסיבי ביותר בתולדות היהדות החרדית, העדיף ללמוד תורה ולתת עצות וברכות מאשר לעסוק בסוגיות ציבוריות, ושמח להעביר את העיסוק בבעיות אלה, ואת השליטה בכלל, אל מי שכוכבו דרך החל מראשית שנות השבעים, ראש ישיבת פוניבז' הרב אלעזר מנחם שך. ומכאן החל דפוס מנהיגות שונה: הרב שך האמין בכל מאודו כי יש להשליט את 'דעת תורה' האמיתית – שלו, כמובן – על כל הציבור, וכל גורם חרדי שגילה סטייה מן 'ההשקפה הטהורה' – שלו, כמובן – נדון לרדיפה, להוקעה ולסכסוכים קשים. הקו האידיאולוגי שלו היה נוקשה: לימדו התורה בדרך "הישיבות הקדושות" הוא הערך העליון, וכל שאלה צריכה להיות מוכרעת על מידת תועלתה או נזקה לערך זה. המדינה היא המשכה של הציונות, ולכן יש להתייחס אליה בהסתייגות, או לכל הפחות בקרירות. הוא ביטא את השקפותיו בנאומים פומביים, למשמעתו סרו עסקנים נמרצים, ולא פחות מכך גם סייע לו כלי תקשורת חדש שהוקם לשם כך – העיתון 'יתד נאמן'. אפשר לומר בהכללה גסה כי החזון איש הקדיש את מאבקיו העיקריים לסכנות מצד השלטון החילוני, הרב מבריסק נאבק נגד מה שראה כסכנות מצד הציונות הדתית, ואילו הרב שך הקדיש את עיקר מלחמותיו למה שתפס כסכנות מתוך החברה החרדית פנימה.

לאחר שירד הרב שך מן הבמה, חזר דפוס המנהיגות הישן לשרור. גם הרב אלישיב וגם יורשו הרב שטיינמן היו מנהיגים שכמעט לא יצאו למאבקים יזומים בתוך הציבור החרדי. התהליכים בשטח כבר נעו לכיווני היפתחות שלא היו כמותם בציבור החרדי, והם ידעו על כך, לעתים גם התבטאו נגדם, אך לא התעמתו עם איש ולא יצאו למאבק ציבורי של ממש. תחת שרביטם של שני המנהיגים המשיכו המגמות הקיימות להתפתח באיטיות, בהדרגה ובהיסוס – כדרכה של החברה החרדית – אך ללא הפרעה של ממש מלמעלה.

ואם שני המנהיגים הללו נהגו כך, חזרנו לשאלה: מה באמת היה ההבדל ביניהם? ובכן, כפי שציינתי לעיל, ההבדל היה לגבי זהות האליטות שסביב ה"גדולים". ה"גדולים" עצמם לרוב אינם מנוסים בעסקנות ציבורית ולרוב אינם אוהבים אותה, מעדיפים לא אחת לחזור אל דף הגמרא שלהם (אצל הרב אלישיב זה בלט במיוחד, יותר מאשר אצל הרב שטיינמן), ולכן חלק גדול מן המהלכים תלוי במעגל הסובב אותם. דווקא משום שה"גדולים" עצמם מוקפים בעסקנים ואנשי מעשה, יש חשיבות לזהותם של אלה, שכן רב כוחם להשפיע על התוצאות. כל השנים ידעו זאת במעורפל, אל רק בעידן האינטרנט נחשף הציבור החרדי לשיעור עוצמתם של הטכנוקרטים שסביב ה"גדולים". וכאן מגיעה התשובה: אנשי חצרו של הרב אלישיב היו אנשי האליטה הישנה, מעריצי הרב שך וחסידי "ההשקפה הטהורה", ואילו אנשי הרב שטיינמן היו אנשי "האליטה החדשה", שכללה גם את כל הבלתי-מרוצים והביקורתיים כלפי קו זה. ולא הרי שתיקתם של אלה כהרי שתיקתם של אלה: בעוד שתיקתם של אנשי הרב אלישיב שידרה "לא נילחם בכל סטייה קטנה, אבל דעו שזה לא בסדר", שתיקתם של אנשי הרב שטיינמן שידרה "זה לא האידיאל החרדי הנכסף, אבל כל עוד זה בפרופורציה זה בסדר". זהו הבדל גוון, אבל הבדל חשוב. בחברה שבה קשת הלגיטימציה נעה בין ה"לכתחילה" (הסכמה עקרונית כי כך רצוי) ולבין ה"בדיעבד" (הסכמה מתוך אילוצי המציאות) שתי האליטות לא אמרו שהתמורות טובות "לכתחילה", אבל גווני ה"בדיעבד" שהם שידרו היו במרחקים גדולים על פני הקשת. וכמובן, יש ל"שדרים" הללו גם השלכה מעשית: אנשי הרב אלישיב התאמצו לעצור את התהליכים היכן שיכלו, כל עוד לא היה צריך לשבור את הכלים לשם כך, ואילו אנשי הרב שטיינמן מיעטו בכך, והבהירו ב"שפת הסימנים" החרדית כי לא ירדפו את המתגייסים, את היוצאים שוק העבודה ואת הפונים ללימודים אקדמיים. הרב שטיינמן עצמו עמד, בלי ספק, מאחורי רוח חדשה זו. בדרכו הצנועה, השקטה, הוא הורה את הקו לא רק ברמזים, אלא גם בהנחיות פרטניות. אף שעיקר כוחו היה בשתיקתו לנוכח התמורות, הייתה זו שתיקה "קולנית" יותר מזו של הרב אלישיב. הוא היה מעורה ומעורב בנעשה יותר מקומו, ונתן קו ברור למדי, גם אם לא מנוסח בשפה אידיאולוגית, של סלחנות כלפי השינויים.

אולי בעין לא חרדית עדיין מדובר בהבדלי גוון גרידא, אבל בעין חרדית הבדלי הגוון הללו היו כה מכריעים, שהם היו גורם מרכזי (אך לא יחיד) לפיצול החמור ביותר בתולדות המגזר הליטאי במדינת ישראל. במשך קרוב לשבעים שנה הצליח מגזר זה, על אף חילוקי דעות וסכסוכים, להתאחד סביב "גדול הדור" האחד והעליון. החזון איש, הרב מבריסק, הסטייפלר, הרב שך והרב אלישיב – כולם נהנו מקונסנזוס כלל-ליטאי מקיר לקיר. לאור העובדה שאין בחברה זו מנגנוני בחירה, ממשל ואכיפה - תופעה זו היא כמעט נס סוציולוגי. אך לעת הזאת השבר נבקע. מקורותיו חוזרים אחורה, אל הסכסוך החריף שהחל להתפתח בישיבת פוניבז' עוד בשנות השמונים, ויש שיאמרו אף רחוק יותר, במתחים בין הירושלמים לבני-ברקים באגודת ישראל בראשית ימי המדינה, אך הוא התפרץ רק בראשית כהונתו של הרב שטיינמן. "יתד נאמן", שופרו של הקו הישן ושל "ההשקפה הטהורה", תקע מקלות בגלגלי ההנהגה החדשה, המשיך לקדם את האג'נדה של האליטות הישנות, ועשה זאת על פי דרכו: הבלטה של הרבנים ה"נכונים" וטיפוחם בתארים רוויי הערצה, לצד המעטת קומתם של הרבנים ב"לא נכונים" והצנעתם. היה כאן שילוב של תפיסה אידיאולוגית עם מאבקי כוח אישיים. אנשי הרב שטיינמן עשו מעשה, ובן לילה העבירו את הבעלות בעיתון לידיים חדשות. הבעלים החדש מינה סגל מקצועי חדש, ואנשי הצוות הישן פנו, מוכים והמומים, להקמת עיתון חדש, מתחרה: "הפלס". הם המליכו עליהם את ראש ישיבת מעלות התורה בירושלים, הרב שמואל אוירבך (יליד 1931), ונקראו "הפלג הירושלמי" ובקיצור "הפלג". הפיצול הפך למאבק חריף ביותר, שלא נעדרו ממנו ביטויי זלזול וביזוי, במיוחד מצד אנשי "הפלג" כלפי הרב שטיינמן.

והרי לנו צמד פרדוקסים חרדי. פרדוקס מס' 1: דווקא האנשים שהטיפו במשך שנים להכנעה מוחלטת כלפי "דעת תורה" של "גדול הדור" וטענו כי אנו קטנים מכדי לעמוד על "דעת התורה" הטהורה שלו ועלינו לבטל דעתנו מפני דעתו מכל וכל – עמדו כעת בסערה של מאבק חריף נגד "גדול הדור", ובשולי כתיבתם אף אפשר היה למצוא טענות "פלורליסטיות" על כך שלא חייב להיות רק "גדול הדור" אחד, וידוע הכלל "עשה לך רב" וכדומה. 2. על פי דוקטרינת "דעת תורה" הקלסית לא הציבור הוא זה שעומד על גדלותו של "גדול הדור" אלא גדולי התורה האחרים הם שמכירים בסמכותו. והנה, דווקא הרב אלישיב, מנהיגם של אנשי "ההשקפה הטהורה", נבחר במעורבות חסרת תקדים של עיתונאים ועסקנים (אם כי איש לא חלק על גדלותו התורנית) ואילו הרב שטיינמן זכה מייד לאחר מינויו לגושפנקה של ה"גדול" החרדי המשפיע ביותר בימינו, ר' חיים קנייבסקי, בנו של הסטייפלר. ר' חיים היה יכול להיות מזמן "גדול הדור" בעצמו, אילו רק רצה בכך, אך הוא ממאן בתוקף לשאת בעול ההנהגה. עם זאת, הוא נשאר מעורב בכל השאלות הגדולות, ותמיכתו ב"גדול הדור" המכהן הקנתה לו משקל סמכותי חשוב. בכך דומה מנהיגותו של ר' חיים קנייבסקי בעידן הרב שטיינמן למנהיגותו של אביו בתקופת הרב שך. מנגד, הרב אוירבך, מנהיגם הרוחני של אנשי ה"פלג", לא זכה מעולם לתמיכה שוות משקל לזו. ואולם, כאמור, את אנשי "הפלג" זה לא שכנע, גם כאשר ר' חיים קנייבסקי יצא נגדם במתקפה חריפה ביותר, שאמורה הייתה לבודדם ולנטרלם. הוא לא הצליח בכך, ו"הפלג" ממשיך להשתולל בהפגנות אלימות ובחסימת כבישים, אך חשוב לציין: מדובר במיעוט לא גדול ולא חזק במערך הכוחות החרדי. בניגוד לדימוי הרווח בציבור, הקו המתון הוא הקו השולט כיום במגזר הליטאי.

יש להדגיש: ההבדל בין הזרם המרכזי לבין "הפלג" אינו נוגע לעצם ההתנגדות ל"גזירת הגיוס". שני הצדדים תמימי דעים כי אין לגייס בחורי ישיבות לצה"ל, וכל המעוניין ללמוד תורה רשאי לעשות זאת מבלי להתגייס. ההבדל נוגע בעיקר למידת הסלחנות שיש לנהוג באלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים להישאר באוהלה של תורה, וכן בשאלת האסטרטגיה של המאבק נגד ה"גזירה". כאן אין מדובר בהבדלי גוון אלא בפערים מהותיים, שכן הפילוג גרר עמו מכלול שלם של הבדלים בהתייחסויות למדינה ולרשויותיה. אנשי "הפלג" אימצו את השפה האנטי-ציונית הרדיקלית של החוגים הקיצוניים, השוללים את עצם זכות קיומה של המדינה.

ומה כעת? המנהיג הבא הוכתר כבר, ואם לא יהיו הפתעות דרמטיות הוא ימשיך להנהיג את הזרם המרכזי של המגזר הליטאי: מדובר ברב ירחמיאל גרשון אדלשטיין (יליד 1923), אחד מראשי ישיבת פוניבז' בבני ברק. הרב אדלשטיין הוא אדם נעים סבר החביב מאד על תלמידיו, והוא צפוי להנהיג את הציבור בקו דומה לזה של הרב שטיינמן המנוח. לצידו יבלטו מן הסתם כמה גדולי תורה אחרים, בהם הרב דב לנדו (יליד 1930), ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, שהתבלט לפני עשרות שנים בעמדה נון-קונפורמיסטית כלפי מאבקיו של הרב שך, והרב משה הלל הירש (יליד 1936), אף הוא מראשי ישיבת סלובודקה שהיה מקורב לרב שטיינמן והבולט בחריגותו אליטת גדולי התורה מבחינת מוצאו האמריקני. אין ספק שר' חיים קנייבסקי ימשיך להיות מעורב מאד בכל נושא בעל חשיבות, אך ככל הנראה לא ייטול לידיו את מושכות ההנהגה המעשית, אף שיש בחוגו הקרוב מי שמבקשים לדחוף אותו למהלך כזה. אם יהיה בכל זאת שינוי כלשהו, הרי זה יהיה שינוי בגוון, וכנראה לכיוון מתון אף יותר: הרב אדלשטיין, שעשה את שנות ילדותו המוקדמות בברית המועצות הסטליניסטית ובנעוריו גדל ברמת השרון החילונית, ידוע באהדתו לחיילי צה"ל. בחודש שבט תשע"ב (ינואר 2012) הוא אף אמר כי לחיילי צה"ל יש עולם הבא כמו להרוגי לוד, שמסרו את נפשם על הגנת העיר. האמירה עוררה סערה, וכמה ממקורביו נחלצו להסביר כי דבריו סולפו או הוצאו מהקשרם, אך הרב אדלשטיין התייצב שוב בפני תלמידיו והבהיר כי דבריו לא סולפו וכי הוא בהחלט סבור כך, ואף תקף את הקנאים על "שנאת הרשעים" שלהם. סביר מאד להניח שבתפקידו כ"גדול הדור" הוא ייזהר מלהשמיע דברים כאלה, כדי לא למתוח את החבל עוד יותר. יש להדגיש: אין להבין התבטאות זו כהבעת אהדה לגיוס החרדים. הרב אדלשטיין, כמו כל קודמיו ושותפי להנהגה, מתנגד בתוקף ל"גזירת הגיוס" ומאמין כי כל מי שמעוניין לחבוש את ספסלי הישיבה – רשאי לעשות זאת באין מפריע. ואולם, המורכבות של יחס חם לחיילים עם התנגדות ברורה ל"גזירת הגיוס" היא בוודאי גוון שונה מזה שהקרין המגזר הליטאי עד עתה, אף באגפו המתון. אמנם בגופי העמדות לא יחול כנראה שינוי בזמן הקרוב, וההבדל הוא, שוב, רק הבדל גוון, אך אבל כבר ראינו לעיל שאין לזלזל בהבדלי גוון, במיוחד בחברה החרדית. בצדק אמרה פרופ' רבקה שץ-אופנהיימר בשעתה: "בתולדות הדת מעיב הגוון על הצבע".

גרסה מורחבת למאמר שפורסם במקור ראשון.