רוח גדולה ולא גטו רוחני

לפני כעשרים שנה פרש הרב טאו מישיבת מרכז הרב יחד והקים את ישיבת 'הר המור'. הישיבה חרטה על דגלה את המאבק הלא מתפשר בתרבות המערב וכל מופע שלה בציבוריות הציונית דתית והישראלית. הגטואיזציה הרוחנית, האינטלקטואלית והיומיומית מבית מדרשם של הרב טאו ותלמידיו, זרה לרוח היהודית בכלל ולציונות הדתית בפרט

לו הייתי אני הרב טאו, הייתי קובע את כ"ה בכסלו כראש השנה לחרד"לים. יש בחג את כל המרכיבים שמזינים את התפיסות החר"דליות העדכניות. מלחמת שחרור לאומית מול כובש למען שחרור לאומי. מלחמת חורמה פנימית נגד יהודים שסטו מהדרך ואמצו קו פחות קיצוני ביחס לכל מה שאינו יהודי. מלחמה רוחנית פנימית בכל מה שהוא לא חלק מהרוח היהודית הטהורה. בקיצור, כל מה שהחרד"לים נלחמים בו היום, ורואים בו איום ממשי על טוהר היהדות והמחנה. האש במלחמה הזו מופנית בעיקרו של דבר אל תוך המחנה, אל קהילות אחרות הציונות הדתית, שסטו מהקו הישר, ונותנות לערכים מערביים לחלחל לתוכן.

לפני כעשרים שנה פרש הרב טאו מישיבת מרכז הרב יחד עם עוד קבוצה של רבנים, והקים ישיבה חדשה 'הר המור'. הפרישה שהייתה סוערת ומלאת השמצות כלפי רבני מרכז הרב, התחוללה על רקע פתיחת מסלול להכשרת מורים בישיבת מרכז הרב, שכונה על ידי הרב טאו בפעשקוויל שהוא פרסם בישיבה 'צלם בהיכל' שמטמא כ 'טומאת הנידה'.

מאז הקמת הישיבה היא חרטה על דגלה, ברוח מה שרבניה מפרשים כתורה האמתית של הראי"ה והר' צבי יהודה קוק, את המאבק הלא מתפשר בתרבות המערב וכל מופע שלה בציבוריות הציונית דתית והישראלית. בספרי הרב טאו 'לאמונת עיתנו' ובספרים של תלמידיו, בישיבה ובישיבות הבנות, יש עיסוק מאסיבי בשלילת תרבות המערב והערכים שהיא מייצגת, הן בהיבטים הפילוסופיים, והן בהיבטים היומיומיים כפי שבאים לידי ביטוי בהוויית החיים המערבית והישראלית. בספריו של הרב טאו, המסכמים שיעורים שהועברו לתלמידיו, הוא בא חשבון עם השפעותיה המזיקות, כך לפי תפיסתו, של תרבות המערב על הציבור האמוני ובדרכים המעשיות להתמודדות עם השפעות אלו בחיי היומיום.

במסגרת מלחמת בני או בבני חושך של ישיבות הקו, החזיתות המרכזיות הן מעמד האישה והפרדה מגדרית; צריכת תרבות שאינה תרבות יהודית אורתודוכסית מקורית; לימודים אקדמיים שאינם מקצועיים; לימוד תורה וגמרא העושה שימוש במתודות וכלים לא מסורתיים ועוד. בכל התחומים הללו, וברבים אחרים, הרב טאו ותלמידיו נוקטים קו שלא היה מבייש גם את אנשי הפלג הליטאי הירושלמי.

למשל בנושא מקומה של האישה, הם מציעים לאמץ תפיסה שמרנית של 'כל כבודה בת מלך פנימה' ומעודדים את האישה להתמקד בבית פנימה ולטפח את עולמה המקצועי באופן מינורי שלא יפגע בתפקידה העיקרי: רעיה ואם. בנושא ההפרדה המגדרית הם מובילים מאבק ארוך שנים ונחוש הדוחף למקסימות הפרדה בין בנים ובנות במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, ובשנים האחרונות, גם בלימודים הגבוהים. מאבק, שהמציאות מעידה שהוא נוחל הצלחות לא מבוטלות. גם המאבק נגד כל דרך אחרת של לימוד תורה מזו שהם מציעים חסר פשרות. למשל בנושא לימוד התנ"ך מנהלים אנשי הקו מלחמת חורמה נגד כל סטייה ממה שהם רואים כדרך המסורתית של הלימוד, במסגרת מערכת החינוך ובישיבות, ומחרימים, כמעט שורפים ספרים, שלא עולים בקנה אחד עם דרך זו גם אם נכתבו על ידי תלמידי חכמים (ע"ע הרב יובל שרלו).   

לצד המאבק על התכנים, אמצה ישיבת הר המור דרך אקסולסיבית המאפיינת חצרות חסידיות מסוימות ולפעמים גם כתות. אולי לא באופן מוצהר, אבל באופן מעשי ומודגש, הישיבה מובילה תפיסה הרוחנית-פוליטית של אני ואפסי עוד. בעיני רבניה ותלמידיה הנאמנים, הדרך אותה מורה הרב טאו היא דרך האמת, וכל סטייה ממנה, בוודאי לכיוון פשרני ולו במלא הנימה, אינה לגיטימית. הדבר בא לידי ביטוי בהדרה של כל מי שאינו נמנה על רבני הקו מבית המדרש של הישיבה והישיבות הבנות שלה, ביחס המזלזל ברבנים אחרים, במדף הספרים שנחשבים כלגיטימיים, ואפילו באירועים ציבוריים של הישיבה. לאחרונה, למשל, בחנוכת בית המדרש החדש, אליה לא הוזמן הרב הראשי לירושלים, הרב שטרן, שבעוונותיו, היה בעבר ר"מ בישיבת 'מרכז הרב'.

הרב טאו וחסידיו לא המציאו את הגלגל היהודי. במרוצת ההיסטוריה היהודית חזרו על עצמן תופעות של התקפדות והסתגרות אל מול העולם הלא יהודי ואל מול טובים וכשרים אחרים שלא חושבים בדיוק אותו הדבר. ברוב המקרים (וקצרה היריעה מלפרט) ההסתגרות והקיצוניות, הביאו נזק יותר מאשר תועלת.

מנגד, רבים מההוגים היהודיים הגדולים, אלו שהביאו לקפיצת מדרגה רוחנית, אלו שפרצו דרך חדשה, היו כאלו שינקו גם משורשים זרים, לצד שורשים יהודיים, כאלו שהשפיעו על תורתם ועל הוויתם. די להזכיר את משה שגדל בבית פרעה; את שלמה המלך, החכם באדם, שעמד בקשרי דעת עם מלכי תקופתו; את רבי יהודה הנשיא שעמד בקשרים קרובים, בהם היה גם שיח תאולוגי ואידיאולוגי, עם הקיסר הרומי, בן תקופתו, אנטונינוס; חכמי התלמוד והגאונים, מי ימנם, הכירו מסורות ותפיסות עולם פרסיות, ערביות ונוצריות שרווחו בסביבתם ונתנו להם ביטוי במורשת הכתובה שלהם; וכמובן את גדול הפילוסופים היהודיים, הרמב"ם שספריו מעידים כאלף עדים על עומק ידיעותיו בחכמות הרווחות בתקופתו, פילוסופיה יוונית, תאולוגיה מוסלמית ומדע.

התהליך של התכנסות לתוך גטו יהודי רוחני תוך מאבק נחוש בכל מה שאינו יהודי, אולי אפיין את המכבים (וגם על כך יש ויכוח היסטורי) אבל לאורך ההיסטוריה היהודית, בגלל נסיבות חיים אבל גם מתוך תפיסת עולם לכתחילית, תלמידי חכמים ומנהיגים יהודיים היו מעורבים בדעת עם סביבתם האינטלקטואלית והיו ערים למתרחש בה. זאת מעבר למעורבותם, שהייתה עמוקה ככל שניתן להם על ידי 'הגויים' בעולם המעשה הכלכלי והמדיני. זו דרכה של היהדות בכללה. זו דרכה של הציונות הדתית. זו הדרך היחידה שמבטיחה יכולת להתפתחות רוחנית ולפריצות דרך בהלכה ובמחשבה, ולהמשך בנינה של רוח יהודית באופן מכיל ומבוסס.

הגטואיזציה הרוחנית, האינטלקטואלית והיומיומית מבית מדרשם של הרב טאו ותלמידיו, זרה לרוח היהודית בכלל ולציונות הדתית בפרט. לו תפיסת עולם זו הייתה נותרת בגבולות ישיבת הר המור שבהר חומה, היה אפשר להחריש. אבל כדרכם של קיצונים המחזיקים בעיני עצמם בכל האמת, פועלים הרב טאו ורבני הר המור להנחיל את תפיסת העולם הזו, וכאשר מתאפשר, גם לכפות אותה על כלל בני הציונות הדתית, ובעתיד - במדינה כולה. באמצעות השפעה שקנו עם השנים במערכת החינוך ובתנועות הנוער, באמצעות מכינות קדם צבאיות שמנחילות את הדרך הזו לתלמידיהן, ובאמצעות גרעינים תורניים שנפתחו גם בערים 'חזקות' בהם ציבור דתי גדול כמו גבעת שמואל, מנסים רבני הקו לעשות נפשות לדרכם המסתגרת.

תפיסת העולם הזו, כמו גם הרצון להנחילה לאחרים, אינה בלתי לגיטימית. גם לרבני הקו, כמו לכל אחד אחר, יש זכות להתמודד בשוק הדעות. אבל גם את ההתמודדות הזו, צריך לעשות מתוך כבוד ל(רב) אחר ומתוך דרך ארץ ולא בכלים של כפיה, חרמות והטלת מורא, כמו שקורה לעתים.

בנוסף, אל מול הנסיונות להפוך את הרעיונות הקיצוניים הללו למיינסטרים של הציונות הדתית, יש לחדד את האלטרנטיבות הרוחניות שכבר קיימות ומבוססות בתוך הציונות הדתית. להנחיל אותן באופן אקטיבי בתוך מערכת החינוך והמערכות האחרות, ולא להיכנע לתופעה של נטייה אחר הקיצון.

לו הדבר היה בידי, הייתי משמר את ישיבת הר המור, ואת הדרך שהיא הולכת בה. זו לא צריכה להיות דרך לרבים. בגלל המגמה לגטואיזציה ופוטנציאל הנזק שלה היא צריכה להיות דרך למעטים, ולהיות מיושמת רק בתוך חצר הישיבה. אבל יש בה גם ערך. כזה של שימור קנאי של זהות, כמעין אוונגרד, או מראה שלעתים רלוונטי להתבונן בה. כמו מאובנים שמשמרים בתוכם גרעין של מידע מעולמות קדמונים, גם דרך כזו, צריכה להישמר בקפסולת הזמן הישיבתית הפנימית, כצוהר לאפשרות אחרת שלא בוחרים בה.

פורסם לראשונה בשבתון.