אין אמון בנבחרים

גם השנה אמון הציבור באחד המוסדות הפוליטיים החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית מצוי בשפל עמוק – רק 26% מאזרחי ישראל נותנים אמון בכנסת, 80% סבורים שחברי הכנסת דואגים יותר לעצמם מאשר לציבור ושני שליש סבורים שהם אינם מבצעים את תפקידם. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המצב שבו אנו נמצאים איננו גזירה משמיים. בכדי לטפל בו נדרש לא רק שינוי תרבותי אלא גם שינוי מבני-מוסדי.

גם השנה אמון הציבור באחד המוסדות הפוליטיים החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית מצוי בשפל עמוק – רק 26% מאזרחי ישראל נותנים אמון בכנסת, 80% סבורים שחברי הכנסת דואגים יותר לעצמם מאשר לציבור ושני שליש סבורים שהם אינם מבצעים את תפקידם. פרשיות השחיתות שחברי כנסת חשודים בהן ומתגלות חדשות לבקרים, מכתימות את הכנסת כולה ותורמות תרומה נכבדה לתדמיתה הכה ירודה בעיני הציבור. ואולם, ישנן סיבות נוספות לתדמית זו הנובעות ממבנה המערכת ולא רק מהתנהגות נלוזה של כמה ח"כים סוררים.

כך למשל, ביקורת מוטחת באופן תדיר כנגד הפגרות הארוכות מדי (כארבעה חודשים בשנה) וכנגד שבוע העבודה הקצר מדי של הכנסת, שעיקר פעילותה מתקיימת בימים שני עד רביעי. שני שלישים מהישראלים אף סבורים שהאופוזיציה איננה ממלאת את תפקידה, בין היתר, משום שביותר מדי הצבעות חשובות חלק מחבריה מעדיפים להתקזז עם חברי קואליציה ולהיעדר מההצבעה. הקצף יוצא גם על ועדות מיוחדות שצצות להן כדי להעניק תפקיד של יו"ר ועדה לחבר כנסת זה או אחר, על חוקים פרסונליים שנתפרים למידותיו של אדם זה או אחר (ודי אם נזכיר את הכוכב התורן: "חוק ההמלצות") ועל התנהגות בלתי הולמת של חברי כנסת באולם המליאה ובוועדות, לעתים תוך שימוש בשפה בוטה ותקיפה מילולית של חבריהם, או שימוש בגימיקים, שאומנם מושכים כותרות, אך כמעט תמיד מעצימים עוד את התדמית השלילית של בית המחוקקים שלנו. הציבור מסתכל על כל אלה בעיניים כלות, וכשהוא שואל את עצמו כיצד זה ייתכן שכך מתנהגים נבחריו והאם לכנסת כזאת פילל, אין פלא שמידת האמון שלו במוסד שאמור לייצג אותו ולשמור על האינטרסים שלו כל-כך נמוכה.   

הכנסת מורכבת בסופו של יום מאנשים. רובם חרוצים, שליחי ציבור אמתיים שמנסים לקדם אינטרסים ציבוריים שונים ואף עובדים קשה כדי לעשות זאת. מיעוטם אינם כאלה והם גם אלה שמבאישים את ריחו של בית הנבחרים בעיני הציבור. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המצב שבו אנו נמצאים איננו גזירה משמיים. בכדי לטפל בו נדרש לא רק שינוי תרבותי אלא גם שינוי מבני-מוסדי. כדי שיהיו לנו נבחרים ראויים יש לשנות, בין היתר, את דרך בחירת מועמדי המפלגות, בעיקר אלו המקיימות פריימריז ולשקול למשל שיטות משולבות של בחירת מועמדים ביום הבחירות או פריימריז פתוחים. את חלק מבעיותיה של הכנסת ניתן למזער, ואת חלקן אף לפתור בדרכים אחרות. למשל באמצעות הגדלת מספר חברי הכנסת הפנויים לעבודה פרלמנטרית והוספת ימי עבודה על ידי קיצור הפגרה והוספת יום פעילות לוועדות. עוד מהלך שעשוי לשפר את עבודת הכנסת הוא שדרוג אופן פעילותם של כלי הפיקוח השונים – מיסוד שעת שאלות שבועית לראש הממשלה, התאמת ועדות פרלמנטריות למשרדי ליבה והוספת סגל מקצועי-מומחה שיסייע לחברי הכנסת להתמודד עם נציגי הממשלה. אם ננקוט בצעדים אלו, עבודת הפרלמנט תוכל להשתפר, חברי הכנסת יוכלו להתמקצע בתפקידם ולהתרכז בקידום יוזמות רציניות וגם התקשורת, באופן טבעי, תדווח על הנעשה במשכן באופן מאוזן יותר ממה שהיא עושה כיום ותסייע בהגברת האמון במוסד זה.

נכון, בכל כנסת תהיינה תקריות, ולצערנו, כנראה גם תופעות שחיתות. ובכל זאת ניתן לייצר לה תדמית מכובדת ורצינית יותר. אך תדמית רצינית חייבת להישען קודם כל על עבודה רצינית בפועל. אם לא נבין שטיוב עבודת הכנסת הוא כורח דחוף ואמתי, האמון של הציבור בה יצלול עוד, עד לרמה המסכנת את אושיות המשטר הדמוקרטי – ולשם אסור לנו להגיע.

פורסם לראשונה במעריב.