בין בלפור לטראמפ

הצהרתו של טראמפ - בדבר היותה של ירושלים בירת ישראל - מספקת הזדמנות נוספת לברר מה כוחה של הכרה בינלאומית ומה חשיבותה לקיומה הריבוני של המדינה. טוב יהיה אם תשכיל מדינת ישראל ללמוד מאבני הדרך שאפשרו את כינונה, בין הצהרת בלפור לכ״ט בנובמבר, ולמרות חשדנותה התמידית, תגלה פתיחות כלפי הקהילייה הבינלאומית ותמלא את חלקה כחברה בה.

הצהרתו של טראמפ - בדבר היותה של ירושלים בירת ישראל - מספקת הזדמנות נוספת לברר מה כוחה של הכרה בינלאומית ומה חשיבותה לקיומה הריבוני של המדינה. גם אם ניתן לחשוד במניעיה ולהתווכח על נחיצותה של ההצהרה לאור ההשלכות שעשויות להיות לה, הרי שמדובר באקט המבטא את הקשר בין המדינות ואולי גם את מקומה האפשרי של ישראל בתוך הקהילייה הבינלאומית. במקביל, בשבוע שעבר ציינו 70 שנה להחלטת האומות המאוחדות להכיר בזכותו של העם היהודי לכונן מדינה ריבונית בארץ ישראל. מעבר לתפקידה ההיסטורי של ההחלטה בהכרה בעצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת מדינה בגבולות מדיניים בה יוכל לממש את שאיפותיו הלאומיות והתרבותיות, מהווה החלטת העצרת הכללית אבן יסוד בביסוסה של המדינה כחברה לגיטימית בקהילייה הבין לאומית. דבר שגם אם יש קולות המבקשים לערער על חיוניותו ולהדגיש את הנרטיב לפיו אנו עם לבדד ישכון, קשה להטיל ספק במרכזיותו להמשך קיומה של מדינת ישראל ולביטחונה. זאת בעיקר במציאות שבה האיום העיקרי על ביטחונה של המדינה הוא מצד ארגוני טרור ובעידן של שקיפות וגלובליזציה.

בניגוד למלחמות המסורתיות שנערכו בעיקר בשדה הקרב ובו גם הוכרעו, המאבק המודרני בטרור נערך בשלוש חזיתות: החזית האזרחית, החזית הצבאית והחזית הבינלאומית, וכשם שהמאבק עצמו נערך בשלוש חזיתות אלה, כך הניצחון בו תלוי בהצלחות בכל אחת מהן.

ארגוני הטרור פועלים פעמים רבות באופן שהם מקווים שיוביל ללחצים בינלאומיים על הצד שמנגד, ועל מנת לערער את יציבות האויב ואת תמיכת הקהילה הבינלאומית בו. כך למשל שימוש במגנים אנושיים נועד לעתים להוביל את הצד השני לפגוע באזרחים בדרך שתגרום לקהילה לגנותו ותסדוק בלגיטימציה המוענקת לו. מדינות דמוקרטיות יתקשו אפוא לנצח במאבקים מסוג זה בלא שהקהילייה הבינלאומית מעניקה להן לגיטימציה במאבקן, הבאה לידי ביטוי בין היתר בנכונותה של הקהילה להכיר ולתמוך במדינה הנאבקת ולקיים עמה קשרים מדיניים, מסחריים, תרבותיים ומדעיים המבוססים על ערכיה ועל מדיניותה ועל יכולותיה בתחומים אלו.

ישראל נהנית מלגיטימציה בינלאומית בסיסית - המבטאת נכונות לקבלה המדינה כחלק ממשפחת העמים בהתבסס על ערכיה המכוננים - כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, פעולות שונות של המדינה כמו חקיקה בעייתית שמגבילה פעילות פוליטית וארגוני זכויות אדם (כמו חוק העמותות וחוק ההדחה), משפיעות לרעה על לגיטימציה בסיסית זו. בנוסף, כבר כחמישים שנה ישראל שולטת ביהודה ושומרון, ובאופנים מסוימים היא מפעילה אמצעי שליטה גם ברצועת עזה. המלחמה שישראל מנהלת להמשך שליטתה בשטחים, גם כשהיא מתוארת כמלחמה בטרור, נתפסת על ידי רבים בעולם כ"מלחמה לא צודקת", וחוסר הלגיטימציה של המלחמה בשטחים משפיע בצורה רוחבית גם על הלגיטימציה של פעילות צבאית אחרת של ישראל בהגנה על אינטרסים צודקים ("מלחמה צודקת").

לגיטימציה בינלאומית אמתית אם כן, תושג רק על ידי נכונות לשילובה של הקהילה הבינלאומית בנושאי המחלוקת, ועל ידי אימוץ מדיניות המבטאת רצון להתקדם למציאות של ״שתי מדינות״ או פתרון אחר שיהיה מוסכם על הקהילה הבינלאומית.

לא נובע מכך כמובן שעל ישראל להכפיף את עצמה בכל עניין ללחצים בינלאומיים והיעדר הלגיטימציה הבינלאומית לכשעצמו לא ימוטט את מדינת ישראל מחר בבוקר. זכותה של המדינה לקבל החלטות מדיניות עצמאיות היא חלק אינהרנטי מהיות מדינה ריבונית. אולם, טוב יהיה אם תשכיל מדינת ישראל ללמוד מאבני הדרך שאפשרו את כינונה, בין הצהרת בלפור לכ״ט בנובמבר, ולמרות חשדנותה התמידית, תגלה פתיחות כלפי הקהילייה הבינלאומית ותמלא את חלקה כחברה בה.

פורסם לראשונה ב"מעריב".