שקיפות לכל

היום תדון ועדת החוקה בהצעה לתיקון תקנות העמותות שהניחה שרת המשפטים לאישור הועדה. בהצעה שורה ארוכה של תיקונים, ובין השאר היא מבקשת לשנות את הדרך בה עמותה יכולה לקבל חיסיון מלחשוף את שמות תורמיה. לפי ההצעה, בעוד שכיום החובה לפרסם שמות תורמים לגבי תרומות פרטיות חלה רק על תרומות שעולות על 20 אלף שקלים לשנה מתורם אחד, מוצע לתקן זאת כך שחובת פרסום שמות התורמים תחול רק על תרומות שעולות על 150 אלף שקלים

חשוב לציין, שהסעיף המוצע כבר קיים בנוהל האישור המיוחד לחסיון שמות תורמים לפי תקנות עמותות (קביעת סכום מרבי ונהלים לרישום תרומה בעילום שם בדוח הכספי ), תשס"ג - 2002. זהו הנוהל המסדיר את המקרים בהם עמותה יכולה לבקש, ולרוב גם לקבל, אישור לחסות את שם התורם אותו הם מבקשים להעלים מעיניי הציבור. התיקון המדובר מבקש איפוא להפוך סעיף זה לדרך המלך לפיה יחליט הרשם אם להעניק את החיסיון המיוחל או אם לאו. מדוע על משרד המשפטים לשנות את הנוהל הקיים? ומהו המסר הציבורי אותו תעביר השרה שקד אם תקבל המלצה זו?

בשנים האחרונות הפכה הדרישה הציבורית לשקיפות שלטונית למובנת מאליה. נדמה, שהשלטון עצמו מבין את החשיבות החברתית והכלכלית שיש בדרישה זו, וכיום יותר מבעבר שואף ליישמה. לפיכך, הציפייה היא, שכאשר עמותה מבקשת חיסיון על מקור תורמייה, אישור זה ינתן בזהירות רבה תוך שקילת האינטרס הציבורי אל מול דרישת התורם להישאר אנונימי. ההצעות לתיקונים, עוסקות אולי בסכומים גבוהים ומאיימים, אך לא מטפלות בבעיתיות המיידית יותר. אם מבקש משרד המשפטים להיטיב עם תקנות העמותות ראשית עליו להסדיר את נושא אישורי מתן החיסיון וקביעת קריטריונים ברורים להם. אך גם לסכום שמבקש המשרד לקבוע יש משמעות. המהלך, אם יתקבל, יעביר מסר לפיו משרד המשפטים (דוקא המשרד בו פועלת היחידה הממשלתית לחופש המידע) אינו בוחר בדרך של חיזוק השקיפות, אלא בדרך של צמצום השקיפות. כך, שבמידה ויתקבל התיקון, הציבור יתקשה יותר מבעבר להכיר את זהותם של תורמים לעמותות.

הנסיון לפגוע בשקיפות על תרומות פרטיות צורם במיוחד על רקע התיקונים בשנים האחרונות שקבעו חובת שקיפות מוגברת על תרומות מ"ישות מדינית זרה". יש לציין מיד, כי שקיפות בנוגע לאותן תרומות כבר היתה ממילא ולמעשה היה מדובר בתיקונים שכל מטרתם שיימינג ותיוג עמותות זכויות אדם כ"בוגדים" ו"שתולים". מלכתחילה הנסיון לטעון שיש הבדל איכותי בין תרומה של אדם פרטי (שיכול גם הוא להיות אדם זר, ממדינה זרה, עם אינטרסים שונים ומשונים) ובין תרומה המגיעה ממדינה ידידותית לארגון זכויות אדם ישראלי היה נסיון לא משכנע. המדינות לא מקבלות את החלטות בארגוני זכויות אדם בישראל, גם כאלה שהן תרמו תרומה לקיומם ומכאן שאין שום אנלוגיה ל"סוכן זר". אך גם אם מקבלים טענה שיש הבדל כלשהו, עד כמה אפשר להרחיב את הפער? כיצד מוצדק, תחת רטוריקה של "שקיפות" לדרוש כי תרומות ממדינות, לפי חוק העמותות האחרון, יידרשו בחובת גילוי בכמה דרכים שונות, ובהדגשה בפרסומים של העמותות הנתמכות, ובהתקשרויות מול גורמי ממשל (כשהן עולות על מחצית מתקציב העמותה) ובמקביל תרומות משמעותיות מגורמים פרטיים יישארו עלומות לחלוטין? ממשל המבקש לתייג ולבייש ארגוני זכויות אדם תחת רטוריקה של "שקיפות" לא יכול לפגוע קשות בשקיפות כלפי תרומות פרטיות לארגונים אחרים.

יש לקוות כי שרת המשפטים וחברי הכנסת בועדה אכן יהיו קשובים לביקורת שעלתה כנגד ההצעה, והעלאת התקרה לפטור משקיפות לא תאושר.