השבט החמישי

בהשוואה לאזרחי ישראל הערבים, אנו מתייחסים ליהדות התפוצות כבשר מבשרנו, אך כשהדבר נוגע להתנגשות בינה ובין השבט החרדי, אנו מתנכרים לה. האנחנו האזרחי במדינה חייב לכלול את הערבים, והאנחנו הסמלי והאנחנו המשפחתי חייב לכלול את יהודי התפוצות.

נאום השבטים של הנשיא ריבלין, משנת 2015, הנכיח את קיומו של "סדר ישראלי חדש", המורכב מארבעה שבטים מרכזיים: חילונים, חרדים, ערבים וציונים-דתיים. זהו, לכאורה, ה"אנחנו" הישראלי: פדרציית שבטים החולקים גורל משותף, גם אם קיימת ביניהם מחלוקת עמוקה בדבר החזון הראוי למדינת ישראל.

ואולם, אפשר שהתמונה מורכבת יותר: הנשיא נשא השבוע דברים בפני אלפי יהודים, חברי הפדרציות הציוניות, שמייצגים קבוצת ענק של 5.7 מיליון יהודים אמריקניים. המסר של הנשיא הוא ש"לעולם לא נוותר על אחינו יהודי התפוצות; לעולם לא נפנה עורף אל בני משפחותינו המתגוררים מחוץ למדינת ישראל". על פניו, דברים אלו מסמנים קיומו של שבט חמישי – יהודים החיים מחוץ לישראל - שבמובנים חשובים הם חלק מה"אנחנו".

גודלו של השבט החמישי, כ–8 מיליון, עולה על זה של שלושת השבטים היהודיים האחרים, גם יחד. כל הכללה לגביהם חוטאת לאמת. ובכל זאת, ניתן לזהות פערים אופייניים בינם לבין הרוב הישראלי: השבט החמישי נוטה לליבראליות בעוד הישראלים לשמרנות; הוא נוטה להעדפה דתית לא אורתודוקסית בעוד שהישראלים, גם החילונים, מזהים, ברובם, דת עם אורתודוקסיה. יהודים ישראלים חווים את יהדותם כעניין ברור, שזמין להם ללא מאמץ (עברית, לוח שנה, תכניות לימודים ועוד), בעוד שהשבט החמישי נדרש להיאבק על יהדותו, ובמקרים לא מעטים גם מוותר עליה, בדרך של התבוללות ובדרכים אחרות.

האם הבדלים אלו אמורים להוציא את השבט החמישי אל מחוץ ל"אנחנו"? מסתבר שהמדיניות הישראלית כלפי יהדות התפוצות היא אינטרסנטית ותלוית הקשר. מביש להודות: מול השבט הערבי, יהדות התפוצות היא בשר מבשרנו; מול השבט החרדי, יהדות התפוצות היא סוכן זר. הנה העובדות:

בימים אלו נדונה בכנסת הצעת חוק יסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". ההצעה מתעלמת לחלוטין מקיומם של אזרחים ערבים בישראל ואיננה מבטיחה להם דבר כמיעוט לאומי. אחד מסעיפיה עוסק בקשר עם יהודי התפוצות. מוצע כי מדינת ישראל תשקוד על שלומם של בני העם היהודי הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם. בדיון התעוררה השאלה האם חובה זו צריכה לקום גם כלפי אזרחי ישראל שאינם יהודים, אך נתונים בצרה ובשביה בשל אזרחותם הישראלית.

אנשי הקואליציה סבורים שקיימת חובה להיחלץ לעזרת יהודי מסיאטל, שמעודו לא היה בארץ, אך נמצא בצרה בחו"ל בשל יהדותו, בעוד שלא קיימת חובה להיחלץ לעזרת ערבי אזרח ישראלי, או דרוזי ששירת בצה"ל, ונמצא בצרה בחו"ל בגלל אזרחותו הישראלית. לשיטתם, הסולידאריות הלאומית כלפי השבט החמישי גוברת על השותפות האזרחית כלפי אחד מארבעת השבטים.

מנגד, כאשר מבקשים יהודי התפוצות שמעשיהם הדתיים יוכרו על ידי מדינת ישראל – בתחום הגיור והדין האישי - מדינת ישראל מפנה להם גב. המדינה שמוכנה לעזור ליהודי המנוכר לה בקצה העולם, מסיאטל ועד קאראקס, מסרבת לתת ליהודי התפוצות דריסת רגל ליד הכותל המערבי על מנת שיתאפשר להם להתפלל שם, כדרכם. הסיבה נעוצה בכוחו של השבט החרדי, המכתיב לכולנו התנהגות מדירה כלפי יהדות התפוצות. כך מתערער הקשר הלאומי המשותף והשבט החמישי מורחק אל מחוץ למשפחת הזהות.

את הסתירה הפנימית – "שמאל דוחה" נוכח החרדים; "ימין מקרבת" נוכח הערבים – צריכה להחליף מדיניות ברורה: ה"אנחנו" האזרחי חייב לכלול את ערביי ישראל ואת החרדים, אך לא את יהודי התפוצות. לפיכך, למשל, אין להעניק ליהדות התפוצות נציגות בכנסת. מנגד, ב"אנחנו" המשפחתי, שיש לו משמעויות סמליות ומעשיות, יש לכלול את יהודי התפוצות. אין מדובר ביחסי קח-תן, אלא בהתנהגות סולידארית של אח בוגר, שההיסטוריה הפקידה בידיו אחריות לכל בני המשפחה, גם אלו ששונים מאתנו.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.