עבירה מעליבה

בסוף שנת 2004 פרסם אליצור סגל מאמר שבו תקף באופן בוטה וקיצוני את הרב הצבאי הראשי. לאחר כשנה וחצי הוא הואשם בעבירה של "העלבת עובד ציבור", הורשע, ורק לאחר ערעור שני בבית המשפט העליון זוכה פה אחד על ידי תשעה שופטים. כל העיסוק של בית המשפט בהלכות השונות ובצמצום העבירה נובע מהתפיסה שעובד הציבור הוא נציגו של השליט והעלבתו פוגעת בשליט, שעל כבודו יש לשמור מכול משמר.

בסוף שנת 2004 פרסם אליצור סגל מאמר באתר "מנהיגות יהודית" שבו תקף בדברים בוטים, איומים ומעוררים שאט נפש את הרב הצבאי הראשי. מבחינה עניינית, דבריו היו ביקורת על מדיניותו של הרב. לאחר כשנה וחצי הוא הואשם בעבירה של "העלבת עובד ציבור", הורשע, ורק לאחר ערעור שני, בבית המשפט העליון זוכה פה אחד על ידי תשעה שופטים.

ראשית, יש לברך על פסק דינו של בית המשפט שניתן בשבוע שעבר. בית המשפט פסק כי סגל יזוכה מהעברה, וזאת בעיקר משום שמדובר בהתבטאות פובליציסטית, שההגנה עליה כ"ביטוי פוליטי" חזקה יותר – ולכן הרף הנדרש לפגיעה בליבת כבודו של עובד הציבור לשם הרשעה בעבירה, גבוה יותר. לפי פסק הדין שכתבה הנשיאה בדימוס נאור ולו הסכימו כמעט כל השופטים, ביטוי פוליטי יהיה מוגן כמעט תמיד מהעמדה לדין בעבירת ההעלבה.

כמו כן נקבע כי משום שמדובר בעובד ציבור בכיר מאד (הרבצ"ר) ניתן לצפות ממנו לסיבולת גבוהה באשר להעלבות – ומכאן סביר שגם התנאי הנוסף לקיום העבירה, התנאי ההסתברותי של "ודאות קרובה לפגיעה בעבוד הציבור במילוי תפקידו", לא התקיים.

הנשיאה בדימוס נדרשה גם, ובצדק, למדיניות התביעה ולכך שהוצגו בפני בית המשפט נתונים על שטפון של אלפי אישומים על העלבת עובד ציבור בשנים האחרונות, רובם כנגד עובדי ציבור זוטרים, והמליצה כי ראוי להחיל את המדיניות של אישור בכירי התביעה להגשת כתבי אישום גם במקרים של עובדים זוטרים (כפי שנהוג לגבי התבטאויות כלפי בכירים) ובכך לצמצם את היקף השימוש בעבירה ולייחדה למקרים חמורים במיוחד.

עם זאת, בית המשפט סירב לשנות קביעות בעייתיות ביותר שנקבעו בפסק הדין המנחה עד היום (הלכת "אונגרפלד"). עיקר העניין הוא הקביעה לפיה הגנת "אמת דיברתי" מדיני לשון הרע אינה חלה בדרך של פרשנות מצמצמת על העבירה של העלבת עובד ציבור. קביעה זו לא הייתה רלוונטית בעניין סגל, אך הותרתה על כנה משאירה את העבירה רחבה מדי בצורה כמעט אבסורדית - לפיה גם אמירות שהן אמת לאמיתה יכולות לשמש כבסיס עובדתי מספיק להרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור (ככל שלא מדובר בביקורת פוליטית – בעיקר אמירות כלפי עובדי ציבור זוטרים, כפי שהיה במקרה של אונגרפלד שטען כי שוטר מסוים מושחת).

בסופו של דבר, כל העיסוק הארוך של בית המשפט בהלכות השונות ובצמצום העבירה נובע מהחטא הקדמון. עצם קיום העבירה, שמקורה בתפיסה אוטוריטרית לפיה עובד הציבור הוא נציגו של השליט והעלבתו פוגעת בשליט, שעל כבודו יש לשמור מכול משמר. זו עבירה מיותרת הפוגעת בחופש הביטוי הלגיטימי של אזרחים כלפי השלטון ופקידיו. ככל שביטויים כאלה מגיעים לאיומים או להסתה לאלימות – פתוחה הדרך לחקור ולהאשים בעבירות אלה. עובדי ציבור בהחלט זכאים להגנה וככל שמדיניות התביעה בעבירות אלה לא מספקת יש לבחנה מחדש. ככל שמדובר בלשון הרע,  – על המדינה לספק את ההגנה המשפטית (והמשאבים לשם כך) לעובדיה ולנצל את הדינים האלה להגן על שמם הטוב בעיני הבריות. אך ככל שאלה אינם מתקיימים, אין ב"עלבון" כשלעצמו די אנטי-חברתיות המצדיקה הפללה כלל. כשם שאין אצלנו איסור פלילי על העלבתו של אדם פרטי, אין מקום לאסור בפלילים העלבה של עובד ציבור.

על כן, לא מספיק הצמצום המסוים (והמבורך) שעשתה הלכת אליצור סגל לעבירה. אי אפשר עוד לגלגל דרישה זו אל פתחו של בית המשפט. על הכנסת להרים את הכפפה, לבטל את העבירה הארכאית והמעליבה הזו ולמחקה מספר החוקים. היא אינה ראויה למדינה דמוקרטית.

פורסם לראשונה ב"הארץ"