ניצחונם של שומרי הסף

פתיחת מושב החורף של הכנסת העשרים תיזכר כקו פרשת המים בימי הדמוקרטיה הישראלית. נאומו של הנשיא ריבלין מחד, וזה של ראש הממשלה נתניהו מנגד מסמלים את התהוותו של שסע חדש וקיומי בחברה הישראלית.

פתיחת מושב החורף של הכנסת העשרים תיזכר כקו פרשת המים בימי הדמוקרטיה הישראלית. נאומו של הנשיא ריבלין מחד, וזה של ראש הממשלה נתניהו מנגד מסמלים את התהוותו של שסע חדש וקיומי בחברה הישראלית: לא רק יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, וגם כבר לא ימין ושמאל אלא שסע בין שוחרי הדמוקרטיה המהותית ובין אלה שחפצים בדמוקרטיה חלולה שמשמעה עריצות הרוב. זהו גם שסע בין מי שרואה בממלכתיות מסגרת מכילה וסובלנית כלפי האחר שמבקשת לקדם את האינטרס הציבורי ומי שמפרש את הממלכתיות כבלעדיות של הרוב ומעדיף לקדם אינטרסים שלטוניים קצרי טווח מתוך שיקולים של רווח אלקטורלי, ומוכן להקריב על מזבח זה את המוסדות הדמוקרטיים.   

השסע הזה מסוכן במיוחד משום ששני המחנות מדברים לכאורה באותה שפה. גם החותרים תחת דמוקרטיה מהותית מאמצים את שפתה ומדברים כביכול בשם הממלכתיות. אלא שבעיניהם ממלכתיות היא ביטוי אותנטי לעריצות הרוב. במלים אחרות עבורם דמוקרטיה היא פופוליזם, בוז לשלטון החוק ולמייצגיו, וממלכתיות היא אחדות של סתימת פיות.

זהו אותו חיידק של עריצות הרוב ממנו חששו אלכסיס דה-טוקוויל ופילוסופים פוליטיים רבים אחרים. כמובן שאין טעם להזכיר את ההיסטוריה שלימדה אותנו כיצד נבחרי ציבור, שעלו לשלטון באמצעים דמוקרטיים, ונשאו את קולו של העם, יכולים להביא לכיליונה של הדמוקרטיה ולכיליונם של מיליונים. יש אינספור דוגמאות כיצד מנהיגיהן של דמוקרטיות שקרסו הצהירו כי הם פועלים בשמו של העם.

דמוקרטיה אינה זקוקה לאויבים מבחוץ שיביאו לחורבנה. המשטר הדמוקרטי נושא בקרבו את המנגנונים שעלולים להוביל לאובדנו. והנה בישראל של השנים האחרונות מתקיים תהליך של הפיכת הדמוקרטיה למראית עין. כזו שאינה מגנה על על זכויות יסוד כמו חופש הביטוי והשוויון מפני עריצות הרוב. האחריות לשלומה של הדמוקרטיה מונחת בראש ובראשונה על כתפי ההנהגה הפוליטית. ואכן, הניסיון של דמוקרטיות אחרות שהתפרקו מלמד שבדרך כלל, למרות הרתיעה מ"ההמון", התהליכים הקריטיים שמובילים לערעור יסודות הדמוקרטיה כיוונם מלמעלה למטה.

הדמוקרטיה היא אומנות השמירה על איזונים בין מרכיבים מנוגדים כמו משילות וייצוגיות, שלטון הרוב וזכויותיו של המיעוט. אין מדובר במשטר מושלם, ואי-מושלמותו היא שהופכת אותו למשטר 'האנושי' ביותר. זהו משטר השזור בטבורו ברעיון מדינת הלאום מתוך הכרה בכך שהזהות הלאומית היא מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. זהו משטר שבו עקרונות האיזון, הפשרה, וגם ניהול הקונפליקטים בדרך לא אלימה הם חלק מהוויתו. משטר שבו שלטון החוק פירושו ששומרי הסף הם אומרי הן, שבו אין קונפליקטים, ששוררת בו אחדות ונשמע בו רק קול אחד – הוא משטר מדכא.

צודק נתניהו באומרו שהמדינה אינה מדשדשת אלא צועדת קדימה. אך אין זה הודות ליוזמות האנטי-דמוקרטיות ולהלך הרוח האנטי-ממלכתי. האיתנות של מדינת ישראל קשורה לכך ששומרי הסף, כמו נביאי האמת במקרא, עדיין עומדים על משמרתם, וההתקפות עליהם, גם אם יש להן אפקט מצנן שאין להמעיט בהשלכותיו השליליות, לא גורמות להם להתקפל אלא להפך. יש נחמה בכך שאנו רואים שוב ושוב כי כאשר מתמנים אנשים לתפקידים בכירים, נאמנותם היא בראש ובראשונה לאינטרס הציבורי – בין אם מדובר בנשיא המדינה שכור מחצבתו הוא הימין הפוליטי, נציב שירות המדינה לשעבר שהתנגד ליוזמות למינויים פוליטיים, מפכ"ל המשטרה שנחוש להגיע לחקר האמת ושופטי בית המשפט העליון שהשמירה על שלטון החוק עומדת לנגד עיניהם.

לפי מדד הדמוקרטיה האחרון, 85% מהציבור תומך בשמירה על אופיה הדמוקרטיה של ישראל ורואה בכך אמצעי להתמודדות עם אתגריה. רוב הציבור גם אופטימי וגאה במדינה. לעומת זאת, הוא מביע חוסר אמון במוסדות הפוליטיים ובתקשורת המסקרת אותם. לכן, גם לאלו מנבחרי הציבור השמים יהבם רק על שלטון הרוב, ראוי להניף תמרור אזהרה - בסופו של יום, הם פועלים גם כנגד רצון אותו רוב שאותו הם מתיימרים לקדש ולשרת.

פורסם לראשונה ב-Ynet.