אנחנו והאומות-לחשב מסלול מחדש

במהלך כל השנה מוקד התפילות ועבודת המקדש, או כיום עבודת ה' של עם ישראל מכוונת פנימה ומבקשת לפעול בציר שבין אדם למקום ובין עם ישראל לאלוקיו. כך בחגים וכך ביומיום. סוכות הוא החג היחיד המבקש מעובדי ה' לגלות אחריות לעמים אחרים. במקדש הוקרבו לשם כך שבעים פרים. היום, דומה, האחריות הזו נשכחה. הגיע העת לחדשה.

מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם כפי שכתוב: (תהילים קט) "תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה" (מדרש שיר השירים רבה, א).

במהלך כל השנה מוקד התפילות ועבודת המקדש, או כיום עבודת ה' של עם ישראל מכוונת פנימה ומבקשת לפעול בציר שבין אדם למקום ובין עם ישראל לאלוקיו. כך בחגים וכך ביומיום. סוכות הוא החג היחיד המבקש מעובדי ה' לגלות אחריות לעמים אחרים. במקדש הוקרבו לשם כך שבעים פרים. היום, דומה, האחריות הזו נשכחה. הגיע העת לחדשה.

לוח השנה שלנו, החגים, היומיום, והחיים של שומרי המצוות מדגישים בכל דרך אפשרית את ייחודו של עם ישראל כעם נבחר, ואת שונותו וחשיבותו לאל, אל מול אומות העולם. החגים כולם יוצרים סדר יום פרטיקולרי, בו בראשית מעייניו של עובד השם מצוי הקשר שלו עם הבורא, והאחריות שלו לקשר של עם ישראל כולו עם הבורא. פסח הוא חגיגת לידתה של הלאומיות הישראלית, שבועות הוא חגיגת לידתו הרוחנית במעמד הר סיני. יום הכיפורים, לפרטי סדר העבודה שלו או התפילות במחזור מיוסד כולו כדי להביא לכפרת העוונות של העם מן השנה שעברה, והצלחתו החומרית והרוחנית בשנה הבאה. המצוות הללו מכוננות את תודעתנו. עם לבדד ישכון. מכונס בעצמו ורואה בעיקר את עצמו.

שבעים פרי החג של סוכות, כמו עוד מקורות ומצוות, כחובה לאהוב את הגר, לא להונותו ואחרות, נדחקו בסדר היום של רוב שומרי המצוות, הרחק לאחור, במקרה הטוב. במקרה הגרוע יותר הן זכו לפרשנויות מצמצמות ושליליות, כאלו שלא מעודדות מימוש שלהן או יחס נפשי חיובי אליהן מצד שומרי המצוות. בעולם האורתודוכסי, מוקד החיים הדתיים הוא היחיד היהודי והעם. גויים הם לכל היותר מקור לצרות פיזיות ורוחניות, והיחס אליהם שלילי ברוב המקרים ואדיש במקרה הטוב. יהיו הגויים אשר יהיו. יהיו מצוקותיהם גדולות ככל שיהיו. אלו צרות של אחרים, ולא סתם אחרים, אלא גויים.

אל מול היחס המנוכר של האורתודוכסיה לאומות העולם, בזרמים הלא אורתודוכסיים, ובעיקר בזרם הרפורמי, נוצר יחס הפוך לחלוטין. אל מול היחס השלילי של האורתודוכסים לגויים והאדישות לסבלם, היחס ללא יהודים בזרמים אלו הפך להיות מוקד מרכזי של העיסוק הדתי ומקום לביטוי היהדות במלא תפארתה. מתוך התפיסה של 'תיקון עולם', פועלים בזרמים אלו לקידום זכויותיהם של לא יהודים, במדינת ישראל ומחוצה לה. סבלם של עמים אחרים, יהיו אשר יהיו, הוא עבור חברי תנועות אלו דאגה יהודית אמתית והם רואים חובה דתית עמוקה בסיוע לנדכאים במקומות שונים בעולם, בעת אסון ובעת שלום. ייתכן והפיכת 'תיקון עולם' לביטוי מרכזי של דתיות, נובע מריקנות במקומות אחרים, אבל הפועל היוצא הוא אחריות שמביטה מעבר לגבולות 4 האמות היהודיים-ישראליים.

בין התעלמות מוחלטת להפיכת צרותיהם של הגויים לעיקר עבודת ה', יש דרך אמצע. זו שמיוצגת על ידי היחס בין המכלול הרחב של המצוות לבין המצוות, הקורבנות, והמעשים המבקשים מאיתנו, היהודים, להפנות מבט אל האחר הלא יהודי. הפרט החי ביננו-הגר, ועמים אחרים, קרובים ורחוקים, אומות העולם, שחלקם חווים צרות וצוקות עתיות או קבועות.

למרבה הצער, דומה כי דרך אמצע זו ריקה מהולכים. כמה מאתנו שמעו במהלך הימים הנוראים, רוויי הדרשות והשיחות את רבם, בעיר או בקהילה מזכיר את הטיהור האתני של בני הרוהינגה בבורמה או את סבלם של עמי האיים באוקיינוס השקט שבתיהם חרבו בסופות נוראות? מי מאיתנו תרם צדקה למטרה שאינה יהודית-קהילתית מובהקת, לאחרונה או אי פעם?

מה כבר אפשר לעשות, תאמרו. צרותיו של עם ישראל מרובות ושעתן דוחקת, ועניי עירך קודמים. אבל תשובות כאלו הן החמצה, במובן האנושי והיהודי-דתי. מימוש האחריות לאומות העולם לא צריכה לעבור בהצטרפות למשלחת חילוץ אי שם. גם גילוי של אחריות וסולידריות, באמצעות מודעות, ואולי גם מעשה קטן כמו סיוע אישי, יכולות לבטא את העובדה שבצד 'עם לבדד ישכון', יתקיים בנו 'והלכו גויים אורך', והביטוי המודרני של הקרבת שבעים פרי החג יהיה גילוי ענין, אחריות, סולידריות, ומעשה גם אל הגויים, אלו שבקרבנו, ואלו שבקצווי ארץ.

פורסם לראשונה בשבתון