תיבת הפנדורה

חוק מס ריבוי דירות, יהלום הכתר של משרד האוצר, בוטל משום שמהלך הדיון בוועדת הכספים של הכנסת היה נגוע בפגמים היורדים עד השורש. פסק הדין, המשתרע על 125 עמודים, חושף דרמה גדולה. אפשר, שכדברי שופט המיעוט מזוז, ההכרעה החדשה פותחת תיבת פנדורה, מוציאה שד מבקבוק, שלא יהיה קל לכולאו מחדש

כבר הורגלנו לביטול חוקים על ידי בית המשפט כאשר הם סותרים חוקי יסוד. אך מעולם לא בוטל חוק שאין בתכניו פגם והסדריו תקינים לחלוטין, אלא שדרך חקיקתו, ההליך, פגום. במהלך השנים הוגשו עשרות עתירות נגד הכנסת בגין הליכי חקיקה פגומים – אך בית המשפט מעולם לא נענה לעותרים. פעם אחר פעם סרבו השופטים, לדורותיהם, להתערב בהליכים פנימיים של הכנסת וכיבדו את האוטונומיה שלה בהפעלת סמכותה בנושא המרכזי שבאחריותה: חקיקה.

השבוע השתנתה התמונה: חוק מס ריבוי דירות, יהלום הכתר של משרד האוצר, בוטל משום שמהלך הדיון בוועדת הכספים של הכנסת היה נגוע בפגמים היורדים עד השורש. פסק הדין, המשתרע על 125 עמודים, חושף דרמה גדולה. אפשר, שכדברי שופט המיעוט מזוז, ההכרעה החדשה פותחת תיבת פנדורה, מוציאה שד מבקבוק, שלא יהיה קל לכולאו מחדש.

האתגר המהותי של בית המשפט הוא בקביעת איזון בין עיקרון שלטון החוק – על פיו גם הכנסת כפופה לחוק, ולכן על בית המשפט לפקח על הליכי החקיקה המתבצעים בה, לבין עיקרון הפרדת הרשויות, המנחה את הרשות השופטת להימנע מהתערבות בפעולת הרשות המחוקקת. במקרה הנדון בית המשפט הכריע כי התקיימה פגיעה אנושה, חריגה, בעקרון ההשתתפות של חברי הכנסת בתהליך החקיקה, ולכן נדרשת התערבות שיפוטית.

בפסק הדין מתואר מחזה אבסורד מביש של דרך הדיון בוועדת הכספים, כאשר פקידי האוצר דוחקים-גוערים בחברי הכנסת למהר ולהצביע בעד הצעת חוק מורכבת, שהוכנסו בה תיקונים משמעותיים בדקה התשעים, בלי שהללו הספיקו לעיין בה, כאשר הייעוץ המשפטי של הוועדה והיועץ המשפטי של הכנסת מתריעים בזמן אמת שההליך איננו ראוי. עמודי הפרוטוקול של ישיבת הלילה של הוועדה ראויים להקראה בציבור כדי שהכול יבינו את עומק השבר שבו מצויה הכנסת ויעמדו על זילות הגוף הנבחר הייצוגי מול כוחנות הרשות המבצעת.

חרפה זו אפשרית משום שהכנסת לא השכילה לכלול בתקנון הכנסת הוראות בדבר דרך ניהול הדיון בוועדות, משך הזמן המינימלי לדיון בוועדה וכיוצא באלה כללים. ניהול הישיבות מסור לסמכות יו"ר הוועדה – שיש לו חשבונות משלו, במקרה הטוב קואליציוניים, ובמקרה הרגיל מפלגתיים.

עמדת הרוב, בהובלת השופט סולברג ובתמיכת הנשיאה היוצאת, מחליפתה והשופט הנדל, סברה שדרך ניהול הישיבה תוך פגיעה בעקרון ההשתתפות לא אפשרה קיום של דיון ראוי, גרעה מטיבו של התוצר החקיקתי, רועעה את הלגיטימציה של החוק בעיני הציבור ויש בה כדי לשמוט את ההצדקה לחקיקה כפרויקט חברתי משותף. לשיטתם, ביטול החוק איננו חותר תחת סמכות הכנסת אלא דווקא ההפך - מבקש לחזק אותה.

מנגד, שופט המיעוט נוקט רטוריקה חריפה. לדידו, ההתערבות השיפוטית בהליך החקיקה היא "שינוי מרחיק לכת במערכת היחסים העדינה והרגישה שבין בית המשפט לבין הכנסת, בתפקידה המרכזי כבית מחוקקים". את עמדת חבריו הוא מכנה כ"תפיסה בעייתית ביותר... שלמיטב ידיעתי אין לה אח ורע". הוא מדגיש כי הליך החקיקה, אף אם בלתי ראוי, איננו סותר חוק יסוד, חוק רגיל או הוראה של תקנון הכנסת. מהו, אם כן, הבסיס לפסילתו?

לפנינו פסיקה אקטיביסטית, בהובלת שופט שמרן, שאיננה עוסקת בנושאים הדליקים – זהות וזכויות אדם – שמבעירים את מלחמת התרבות בישראל. הנושא אנמי לכאורה – נוהל חקיקה, אך לא ניתן להגזים במשמעותו העקרונית. אמנם השופטים מדגישים שאין בכוונתם לבקר את איכות הדיון בכנסת, כפי שהם עושים תדיר ביחס לרשויות מנהליות, אך נראה שהם הכניסו רגל בדלתה של הכנסת; מכאן ולהבא הם יציצו בנעשה בבניין השכן.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".