במושב הבא נשפר את עבודת הכנסת

כנסת ישראל סובלת מכשלים מהותיים – מבניים ופרוצדורליים, שהופכים אותה לפרלמנט חלש ולא אפקטיבי. לכן נדרש לבצע רפורמה מקיפה בעבודת הכנסת בתחום הפיקוח שתכלול שינויים מבניים, הגבלות תקנונית והוספת סמכויות.

החודשים האחרונים בכנסת עמדו, בין היתר, בסימן היוזמה של השרים איילת שקד ויריב לוין וכן יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לרפורמה בעבודת הכנסת. עוד עסקו בנושא יו"ר ועדת הכנסת – ח"כ יואב קיש, יו"ר השדולה לחיזוק הכנסת – ח"כ אלעזר שטרן וכן חברי כנסת נוספים מהאופוזיציה ומהקואליציה.

הרפורמה הזאת נדמית אולי כחסרת חשיבות, אך אם תתרחש, היא עשויה להוביל לכנסת יעילה הרבה יותר, שתעבוד טוב יותר עבור הציבור. במוקד הרפורמה עומדים שני מהלכים מרכזיים – צמצום החקיקה הפרטית מחד והגדלת יכולת הפיקוח של הכנסת מאידך. מדוע לצמצם את החקיקה הפרטית? משום שהכנסת היא מפעל החקיקה הגדול ביותר בעולם, אך ממש לא היעיל ביותר. בהיעדר מכסות או מגבלות מהותיות אחרות, קרוב ל-30,000 הצעות חוק פרטיות הונחו על שולחן הכנסת מאז שנת 2000 כאשר רק מיעוט זניח מתוכן הפך לחוקים. גם אם ישנן הצעות חוק פרטיות רבות ערך, בפועל רובן אינן כאלה. הצעות חוק רבות עוסקות בנושאים שכלל אינם מתאימים להסדרה בחקיקה ראשית, אחרות מוגשות כלאחר יד, כשכל תכליתן היא ליצור כותרות בתקשורת.

צמצום דרמטי של מספר הצעות החוק הפרטיות שחברי הכנסת יוכלו להגיש, יאפשר להם להגיש הצעות איכותיות (בסיועם של פקידי ציבור וחוקרי מרכז המחקר והמידע של הכנסת) שיש להן סיכוי אמיתי להפוך לחוקים ואף להשפיע על חיי הציבור לטובה. מדוע לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי? משום שבתחום זה כנסת ישראל סובלת מכשלים מהותיים – מבניים ופרוצדורליים, שהופכים אותה לפרלמנט חלש ולא אפקטיבי. כך למשל, קוטנה היחסי של הכנסת מחד וכמות השרים וסגני השרים מאידך, מותירים רק כ-90 חברי כנסת לכהן בוועדות. אלא שסך כל המינויים האפשריים לוועדות עומד על כמעט פי שלושה מכך והתוצאה – חברות מקבילה של חלק מחברי הכנסת במספר ועדות, שגוררת נוכחות דלילה בדיונים הנערכים בו זמנית, כמו גם חוסר יכולת לפקח בצורה יעילה על הרשות המבצעת.

זאת ועוד, הוועדות צמודות לתחומים ולא למשרדים ולכן חולשות על נושאים רבים, וחלקן על משרדי ממשלה רבים. מבנה זה מקשה על חבריהן לבחון לעומק ובאופן יסודי את המגוון הרב של הנושאים עליהם מופקדת כל ועדה. דוגמא נוספת היא "השאילתות", כלי פיקוח המאפשר לחברי הכנסת להפנות לשרים שאלות ולקבל עליהן תשובות. אך אליה וקוץ בה, השרים הנשאלים אינם מקפידים להשיב לשאילתות במסגרת הזמן הקבועה בתקנון – כחודש ימים, זמן ארוך מלכתחילה בעידן בו אנו חיים, הנוטל את הרלוונטיות מכלי זה.

לכן, יש לבצע רפורמה מקיפה בעבודת הכנסת בתחום הפיקוח שתכלול שינויים מבניים כגון הגדלת מספר חברי הכנסת הזמינים לעבודה (בין באמצעות הגדלת מספר חברי הכנסת או באמצעות קבלת החוק הנורבגי המלא), הגבלה קשיחה בחוק של גודל הממשלה ל-18 שרים, הקבלת הוועדות הקבועות למשרדים המרכזיים, צמצום מספר החברים בוועדות הקבועות, הגבלה תקנונית של מספר הוועדות בהן יכול כל חבר כנסת לכהן, הוספת יום עבודה רשמי לוועדות, הגדלת הצוות המקצועי התומך בהן, הוספת סמכויות בתחום השימועים הנושאיים ובתחום זימון נציגי הרשות המבצעת, עדכון כלי השאילתות ועוד.

יש לזכור כי במשטר הדמוקרטי תפקיד חברי הכנסת הוא לא רק לחוקק, אלא גם לפקח, כלומר לוודא שהחקיקה מיושמת ולהצביע על מחדלים שונים בעבודת הממשלה. בימים שבהם מעמד הכנסת ורשויות השלטון הגיע לשפל, הרפורמה על שני מרכיביה, הכרחית ואם היא תצא אל הפועל הציבור כולו ירוויח מכך.