כך צריך להתמודד עם פיטורי עובדים

השקעה של המדינה בבניית תשתית חזקה ואפקטיבית להעסקה מחדש הינה צורך קריטי. היא תתרום לא רק להתמודדות עם מצב של אבטלה וסגירת מפעלים אלא גם לשיפור משמעותי במערכת יחסי העבודה וליכולת לקדם רפורמות שיתרמו למשק כולו.

באחרונה דווח על סגירת שני מפעלי ייצור בקרית גת, האחד של סוגת המעסיק כ-60 עובדים, והשני של יצרנית מוצרי האבטחה ויסוניק, מפעל המעסיק כ-400 עובדים. אמנם ישנן שמועות על מפעלים באזור שעשויים לקלוט חלק מהמפוטרים, אך נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש סבור שסגירת המפעלים היא "רק ההתחלה" ומזהיר מ"גל גדול של פיטורי עובדים" קרב ובא.

שווה אם כן לדון לרגע בסיפור שמאחורי סגירת שני המפעלים. במקרה של סוגת, עלויות יצור גבוהות הביאו את הנהלת החברה להעדיף יבוא זול מברזיל ואירופה על פני המשך פעילות יקרה יותר של בית זיקוק מקומי לסוכר. באופן דומה, אפשרויות ייצור זולות יותר בחו"ל הביאו את הנהלת ויסוניק להחליט על סגירת מפעל הייצור המעסיק כ-400 עובדים והעתקתו לסין. במקביל, הודיעה החברה שמרכז הפיתוח שלה ברמת החייל, המעסיק כ-125 עובדים, ימשיך בפעילותו כרגיל.

מקרים אלה מצביעים על אתגר רחב יותר עמו מתמודדת הכלכלה הישראלית. בעוד לעובדים בעלי מיומנות גבוהה, כמו רוב אלו המועסקים במרכז הפיתוח של ויסוניק – מהנדסים ומתכנתים – ישנו ביקוש גבוה, עובדים בעלי כישורים בסיסיים יותר נאלצים להתמודד עם תחרות גלובאלית קשה, כולל ממדינות בהן עלויות ההעסקה נמוכות בהרבה מאלה המצויות בישראל. יתרה מכך, תהליכי ייצור ממוחשבים ואוטומציה צפויים להחריף את האיום על מקומות העבודה של ישראלים, במיוחד של אלה המועסקים בתפקידים רוטיניים המצריכים מיומנות בסיסית בלבד. מצב זה אינו ייחודי לישראל והוא מאתגר את רוב הכלכלות המתקדמות. אך בישראל ישנה בעיה קשה ההופכת את הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית לאתגר חריף עוד יותר, והיא העדרה של תשתית אפקטיבית למתן הזדמנות העסקה מחדש לעובדים שאיבדו את מקום עבודתם.

צעדי המדיניות להתמודדות עם אבטלה נחלקים באופן גס לשניים. התחום הראשון נקרא מדיניות פסיבית, והוא כולל אמצעים שונים שמטרתם להקל על הירידה בהכנסה של המובטל, בהם דמי העברה וביטוח אבטלה. הסוג השני נקרא 'מדיניות הפעלה אקטיבית' (active labor market policy או ALMP), והוא כולל צעדים לשילוב עובדים בתעסוקה מחדש כגון תכניות להכשרה מקצועית, סובסידיות למעסיקים עבור העסקת מובטלים, מרכזי השמה ותוכניות לעזרה בחיפוש עבודה. תחום ההפעלה האקטיבית הפך בעשורים האחרונים לנדבך מרכזי במדיניות שוק העבודה של מדינות רבות, ובמיוחד במדינות הסקנדינביות. ישראל, באופן השוואתי, נמצאת הרחק מאחור בתחום זה: בעוד ההשקעה במדיניות הפעלה אקטיבית עומדת בישראל על פחות מ-0.2% מהתל"ג, ממוצע ההשקעה בשאר מדינות ה- OECD גבוהה ביותר מפי שלוש, ועומד על למעלה מפי חמש במדינות כהולנד, בלגיה ודנמרק.

הוצאה על מדיניות הפעלה בשוק העבודה (כ-% מהל"ג, 2015)

*הערות: עיבוד המחבר לנתוני ה- OECD.Stat עבור שנת 2015. בחישוב ההוצאה כלולות קטגוריות של מדיניות פעילה בלבד, ללא סעיפי מדיניות פסיבית. נתונים עבור אסטוניה וניו זילנד מתייחסים לשנת 2014, השנה האחרונה בה הנתונים פורסמו.

ביטוי להשקעה הנמוכה בתשתית ההעסקה מחדש בישראל ניתן למצוא בנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס מ-2016, מהם עולה ש-35 אחוז מהשכירים סבור שבמקרה ויאבדו את מקום עבודתם, ישנו סיכוי קטן בלבד שיצליחו למצוא עבודה חדשה עם הכנסה דומה לזו הנוכחית. בקרב עובדים ללא תואר אקדמי, החשש גבוה אף יותר (כ-39%).

מדוע אם כן משקיעה מדינת ישראל כה מעט באופן יחסי במדיניות ההפעלה האקטיבית? טיעון אחד שנשמע הוא שהיעילות של מדיניות זו אינה מוכחת. טיעון זה אולי היה סביר לפני עשור או שניים, אך בשנים האחרונות פורסמו מחקרים ניסויים רבים מסוג RCT, כאלו המתבססים על הקצאה אקראית של פרטים ועומדים בסטנדרט הגבוה ביותר של בדיקות מסוג זה. המחקרים מצביעים על תוצאות מרשימות של תכניות הפעלה אקטיבית. גם מחקרי "מטה-אנליזה", המנתחים את התוצאות שהתקבלו ממספר גדול של מחקרים שנעשו במדינות שונות ובהקשרים שונים, מאששים ממצא זה. כך שהטיעון לגבי העדר עדויות תומכות אינו משכנע.

טיעון אחר, אשר שמעתי ממספר אנשי ממשל עימם שוחחתי בנושא, גורס שבאופן ספציפי, תכניות ההכשרה בישראל לוקות בחסר ולכן הגדלת ההשקעה בהן מהווה בזבוז משאבים ממנו יש להימנע. גישה זו שגויה ממספר טעמים. ראשית, ניסוי RCT שנעשה לאחרונה בישראל למדיניות הפעלה אקטיבית במסגרת תכנית "מעגלי תעסוקה" מראה תוצאות (ראשוניות אמנם) מבטיחות למדי. אך גם אם הממצאים הללו היו פחות מבטיחים, חשוב להבין שהיעילות של תכניות הפעלה אקטיבית היא במידה רבה תוצר של למידה-דרך-עשייה ('learning by doing'). רק תהליך מתמשך של ניסוי וטעייה, שימוש בשיטות הכשרה ותמיכה שונות ומדידה עקבית ושיטתית של התוצאות, יאפשרו לגורמים האחראים לשפר את מערך ההפעלה האקטיבית. זהו לכן מעגל קסמים שחייבים לשבור: אם לא יופנו תקציבים משמעותיים ליעד זה, לא נזכה בפירות של מערכת הכשרות יעילה, דבר שימשיך להוות את טיעון הבסיס נגד הרחבת ההשקעה בתוכניות ההכשרה ובמדיניות ה-ALMP.

אך מעבר לכל הטיעונים הללו, ההתנגדות להגדלת ההשקעות במדיניות הפעלה בשוק העבודה נובעת גם מהסתכלות צרה מדי על התפוקות שמקבלת המדינה מהשקעה זו. באופן טבעי, אנשי האוצר מסתכלים בעיקר על עלות ההכשרה לעובד ביחס לחיסכון האפשרי לקופת המדינה (כתוצאה, לדוגמא, מהורדת ההוצאה על תשלום דמי אבטלה או מתקבולי מס גבוהים יותר). אולם ישנה נקודה קריטית ורחבה יותר, אשר אינה בתחום האחריות הישיר של חשבי האוצר, אשר קשורה לנקודה עמה החל טור זה. בטחון תעסוקתי נמוך וחששם של העובדים מיכולתם למצוא תעסוקה חדשה ברמת הכנסה דומה מטילים צל כבד על ההתנהלות של כלל השחקנים בשוק העבודה. צל זה מעיב על יחסי העבודה במשק ומצמצם מאד את טווח הפעולה של הממשלה בקידום רפורמות נחוצות.

החולשה של התשתית הקיימת בישראל להעסקה מחדש היא אחת הסיבות העיקריות לכך שהעובדים ונציגיהם נאבקים עד חורמה נגד רפורמות העשויות להביא לפיטורים. כאשר עובדים חושבים - יש שיאמרו, יודעים -- שסיכוייהם למצוא עבודה חלופית בהכנסה דומה הוא נמוך מאד, נוצרת בקרבם נכונות לנקיטת הצעדים החריפים ביותר כדי לסכל כל היוזמה העשויה לאיים על מקום עבודתם הנוכחי. כתוצאה מההבנה שעובדים שיפוטרו יימצאו בפני שוקת שבורה, נוצר גם לחץ אדיר על ארגוני העובדים לגבות כל מאבק הכרוך בפיטורים, גם אם מדובר ברפורמות אשר אין כמעט עוררין לגבי נחיצותן.

השקעה משמעותית בבניית תשתית חזקה ואפקטיבית להעסקה מחדש הינה אם כן צורך קריטי. היא תתרום לא רק להתמודדות עם מצב של אבטלה וסגירת מפעלים, כמו במקרה של סוגת וויסוניק בקרית גת, אלא גם לשיפור משמעותי במערכת יחסי העבודה וליכולת לקדם רפורמות שיתרמו למשק כולו.