הבחירות הקרובות ביפן – האם מפלגת השלטון הנצחית עומדת לנחול מפלה היסטורית?

ב-30 באוגוסט ייערכו ביפן בחירות כלליות לבית התחתון. נכון לעכשיו מורים הסקרים כי יש סבירות גבוהה שיהיו אלה בחירות היסטוריות, שכן הליברל-דמוקרטים (LDP), האוחזים בהגה השלטון ברצף (חוץ מ-11 חודשים) זה יותר מחמישים שנה, עומדים לנחול הפסד צורב. אנו נלווה את מערכת הבחירות הזו בסדרת מאמרים. בראשון נסקור בקצרה את ההיסטוריה של יפן ואת קווי המתאר של המערכת הפוליטית שלה. במאמר השני נסקור את מערכת המפלגות ונתמקד בגורמים שהביאו את הליברל-דמוקרטים אל סף הפסד היסטורי. במאמר השלישי ננתח את תוצאות הבחירות ואת הממשלה החדשה שתקום.

יפן היא אחת המדינות החשובות בעולם. אוכלוסייתה מונה כ-127 מיליון נפש, ומבחינה זו היא המדינה העשירית בגודלה בעולם, אם כי היא שייכת למדינות שנרשם בהן שיעור שלילי בגידול האוכלוסייה. יפן היא מדינה מפותחת ואזרחיה נהנים מאיכות חיים מן הגבוהות בעולם: היא ממוקמת במקום ה-8 במדד הפיתוח האנושי, ותוחלת החיים הממוצעת בה היא הגבוהה בעולם. לצד איכות החיים הגבוהה, הפערים החברתיים בה אינם גבוהים, דבר המשתקף במיקומה הגבוה ברשימת מדד ג'יני, הבוחן את רמת השוויוניות בחלוקת ההכנסות במדינה. לפי מדד זה יפן נמצאת במקום ה-2 באומות ורק דנמרק מקדימה אותה. עם זאת המערכת הפוליטית שלה אינה עומדת בסטנדרטים גבוהים במיוחד מבחינת ניקיון משחיתות, דבר המשתקף במיקומה הנמוך יחסית במדד תפיסת השחיתות – מקום 18. יפן היא כמובן מהכוחות הכלכליים החזקים בעולם, והחברה האסייתית היחידה בארגון ה-G8, המאגד בתוכו שבע מעצמות נוספות, ובהן ארצות הברית, רוסיה, צרפת ובריטניה.

קצת היסטוריה 

כיוון שיפן היא מדינת איים, שמרחבי ים מפרידים בינה לבין היבשת הקרובה אסיה, התפתחה בה תרבות ייחודית, הומוגנית מאוד מבחינה אתנית ולשונית. יותר מ-98% מהתושבים מוגדרים יפנים ודוברים את השפה היפנית. בקבוצות המיעוט הקטנות יש סינים, קוריאנים ובני האיינו (Ainu) מהאי הצפוני הוקאידו. לאורך שנים מנע הבידוד הגאוגרפי השפעות חיצוניות. אמנם הבודהיזם חדר ליפן, כמו גם הכתב הסיני, אולם היפנים הקנו להם אפיון מקומי ייחודי. הבודהיזם לא דחק את הדת המסורתית המקומית – השינטוּ – אלא השתרש לצדה, ומרבית התושבים עורכים טקסים ונוהגים את מנהגי שתי הדתות. סימניות סיניות מופיעות אמנם בכתב היפני, אך לצדן יש סימניות יפניות.

לעומת התרבויות הגדולות האחרות של אסיה (ההודית, הסינית ותרבויות דרום-מזרח היבשת), שהן בעלות היסטוריה מתועדת ארוכה, לא הרבה ידוע לנו על יפן עד המאה השישית לספירה, לפחות לא מהבחינה השלטונית, הפוליטית והמוסדית. מהמאה השביעית הורכבה יפן מאוסף לא מוגדר של יחידות פוליטיות שהיו נתונות באופן רופף תחת משפחת הקיסרות. רק לקראת סוף המאה השתים עשרה אפשר להתחיל לדבר על יפן בתור יחידה פוליטית אחידה פחות או יותר. הקיסר נשאר השליט הרשמי, אולם העצמה הפוליטית הייתה נתונה בידי מפקדים צבאיים שנקראו שוגונים (shogun).

הבידוד הגאוגרפי והמרחק העצום מאירופה הביאו את האדם הלבן ליפן רק בתקופה מאוחרת למדי, והוא לא ביסס בה שלטון קולוניאלי. האירופים הראשונים הגיעו ליפן במאה השש עשרה, אולם שלא כמדינות אחרות הצליחה יפן לשמור על בידוד ממעצמות המערב ולא הייתה נתונה בשלטון קולוניאלי. רק באמצע המאה התשע עשרה אילץ האדמירל האמריקני מת'יו פרי (Matthew Perry) את יפן 'להיפתח' לראשונה לקשרי מסחר. רבים ביפן ראו בכך השפלה וכניעה ל'ברברים'. בעקבות זאת חזר הקיסר למרכז הבמה והיה לו תפקיד חשוב בשנים 1868–1912, תקופה שנקראה עידן מייג'י. במהלך עידן זה עברה יפן תהליך מואץ של מודרניזציה שלווה ברפורמות פוליטיות וכלכליות מרשימות. בפרק זמן של כמה עשורים הפכה יפן ממדינה מרוחקת, שהקפידה על בידוד בין-לאומי והימנעות ממדיניות חוץ פעילה, למעצמה אזורית ולכוח כלכלי מוביל. הלאומנות הגוברת שלה הביאה לידי שורה של עימותים. היא זכתה להישגים במלחמה מול סין, ובניצחון יוקרתי מאוד מול רוסיה, במלחמה שנערכה בשנים 1904–1905. שתי המדינות נלחמו על ההגמוניה בצפון מזרח אסיה, בעיקר סביב השליטה במנצ'וריה ובקוריאה. ניצחונה של יפן על רוסיה עורר הדים בכל העולם, כיוון שהייתה זו הפעם הראשונה שאימפריה מערבית הובסה בידי כוח מהמזרח. הניצחון סימל את הפיכתה של יפן לכוח עולמי שאין להתעלם ממנו. כמה שנים לאחר מכן סיפחה יפן את קוריאה בלי מחאה של ממש מצד סין, רוסיה או מעצמות המערב. מתוקף ברית מוקדמת עם בריטניה, השתתפה יפן במלחמת העולם הראשונה, תקפה בסיסים גרמניים על אדמת סין ושלחה כוחות גם לאגן הים התיכון.

מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה

המתיחות בין יפן לסין, שהחלה עוד במאה התשע עשרה, נמשכה גם במחצית הראשונה של המאה העשרים. שאיפותיה האימפריליות של יפן לבסס את עצמה כמעצמה אזורית וגלובלית הובילו אותה להמשיך במדיניות חוץ תוקפנית ולהגביר את נוכחותה במזרח אסיה. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה והקימה בה משטר בובות שסר להוראותיה. עד 1937 היו עוד כמה תקריות בין סין ליפן, אך עימות כולל החל רק ב-1937. עימות זה – מלחמת סין–יפן השנייה – נמשך עד 1945 ונחשב לאחד מן העימותים האכזריים ביותר במאה העשרים. עד היום מאשימה סין את היפנים בשורה ארוכה של פשעי מלחמה, לרבות שימוש בנשק ביולוגי ובמעשי טבח המוניים נגד אוכלוסייה אזרחית. הצבא האימפריאלי החזק של יפן לא נתקל בקושי רב מול הצבא המפורר וחסר המורל של סין, והשתלט בתוך זמן קצר על מרבית השטחים הסמוכים לחופי סין, ובהם עיר הבירה בייג'ינג והמרכז הכלכלי החשוב בשנגחאי.

בספטמבר 1940 נחתם בברלין ההסכם המשולש (tripartite pact) שהניח את היסודות לברית "מדינות הציר": גרמניה, איטליה ויפן. בעקבות ההסכם הטילו בעלות הברית אמברגו כלכלי על יפן, וארצות הברית אף הגבירה את הסיוע לסין. בתגובה תקפה יפן את הודו-סין הצרפתית, ובדצמבר 1941 יצאה למתקפה נגד בסיסי הצי האמריקני בפרל הרבור. בעקבות התקפה זו, בעלות הברית (אך לא ברית המועצות) הכריזו על מלחמה נגד יפן, ומלחמת העולם, שהוגבלה בשנתיים הראשונות לזירה האירופית והאפריקנית, התפשטה גם למזרח הרחוק והפכה מלחמה גלובלית.

עצמתו של צבא יפן הביאה ליפן הישגים מרשימים. בשיא התפשטותה (באמצע 1942) אחזה יפן בשטחים שהשתרעו מבורמה במערב, מנצ'וריה בצפון עד אינדונזיה וגינאה החדשה (סמוך לאוסטרליה) בדרום. יפן נשארה במצב של מלחמה נגד בעלות הברית אף לאחר כניעתה של גרמניה. רק באוגוסט 1945, לאחר שהוטלו על יפן שתי פצצות אטום וברית המועצות הצטרפה למערכה נגדה, נכנעה יפן ובכך בא הקץ למלחמת העולם השנייה.

קווי המתאר של המערכת הפוליטית  

במידה רבה ההיסטוריה המודרנית של יפן מתחילה ב-1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה. יפן הייתה נתונה בכיבוש אמריקני במשך שבע שנים, ובמהלכן קועקעו יסודות המשטר האימפריאלי והונחו היסודות למשטר דמוקרטי מודרני.

המשטר הנוכחי ביפן מבוסס על החוקה שהתקבלה ב-1947, זמן קצר לאחר כניעתה של יפן (שסימלה את תום מלחמת העולם השנייה). אחת ממטרות היסוד של בוני החוקה הייתה לנטרל את הקיסר מעצמתו הפוליטית. היו שרצו לבטל את מוסד הקיסרות כליל, אולם סמליותו הרבה של מוסד הקיסרות הביא לידי ייסודה של מונרכיה קונסטיטוציונית. לפיכך בראש המדינה עומד קיסר, אולם הוא דמות סמלית לכל דבר וניצב מעל לפוליטיקה. הקיסר הנוכחי אקיהיטו (Akihito) עלה לכס הקיסרות ב-1989. משפחת המלוכה היפנית היא העתיקה והרציפה ביותר בעולם. ייתכן שהסוד לכושר שרידותה הוא שקיסרי יפן לא היו השליטים הפוליטיים בפועל.

למרות הכיבוש האמריקני וההשפעה הרבה על בניית החוקה, לא אומצה ביפן שיטת ממשל נשיאותית לפי הדגם המוכר בארצות הברית. שיטת הממשל ביפן דומה יותר לזו הנהוגה ברוב מדינות אירופה: שיטה פרלמנטרית. לפי שיטה זו הרשות המבצעת (הממשלה) נובעת מהרשות המחוקקת, היא תלויה באמון הפרלמנט וראש הממשלה אינו נבחר ישירות.
הפרלמנט היפני בנוי משני בתים. הבית העליון (החשוב פחות) מונה 242 חברים, והבית התחתון – 480 חברים. שיטת הבחירות לבית התחתון היא שיטה מעורבת, המשלבת עקרונות של יחסיוּת עם רוביות. על מנת להיבחר לפרלמנט יש להיות אזרח המדינה ובן 25 שנה לפחות. המתמודדים לפרלמנט יכולים להתמודד עצמאית, אולם הסיכוי להיבחר בדרך זו נמוך, וכמעט כל המחוקקים נבחרים בתור נציגיהן של מפלגות פוליטיות. מפת המפלגות היפנית עברה שינויים וזעזועים במשך חמשת העשורים האחרונים, אולם לפחות מבחינה אחת השתמרה יציבותה: משנות החמישים המפלגה הליברל-דמוקרטית היא  המפלגה הדומיננטית האוחזת כמעט ברציפות בהגה השלטון.

במאמר הבא נסקור את מעמדה של המפלגה הליברל-דמוקרטית, את סוד הצלחתה עד כה ואת הגורמים שהביאו אותה למצב שבו היא עומדת היום, דהיינו על סף הפסד בבחירות הקרובות.

מקורות

Curtis, Gerald L., 1999. The Logic of Japanese Politics. New York: Columbia University Press.

Hayes, Louis D., 2001. Introduction to Japanese Politics, 3rd ed., New York: M.E. Sharpe.