רסיס בישבן של הסמוטריצ'ים

ביטויי הגזענות של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בנושא הפרדת יולדות בבתי חולים מנסים לעקור את הסיכויים לדו קיום מהשורש. זו קריאת השכמה לא לתת יד לדבר ולפעול לחיים משותפים כל אחד במרחבו האישי.

Shutterstock התמונה באדיבות

תחקיר ההפרדה בבתי החולים הוא סימפטום למחלת הגזענות ולשסעים העמוקים בחברה הישראלית. עבורי, המשתייכת לחברה הערבית, מדובר בתזכורת עד כמה הממסד נרדם בשמירה עלינו, קבוצות המיעוט. המקרה החזיר אותי 11 שנים אחורה ללידת בתי הבכורה, כשגיליתי שהעובדה ששובצתי בחדר עם עוד שתי יולדות ערביות איננה יד המקרה. לא פחות העליבה אותי תשובת אחת האחיות שאמרה לי כי "היולדות הערביות והיהודיות מאוד שונות במנטליות ובמנהגים". כך, פשוט וישיר, בלי גמגום או מבוכה. 

כבר אז החלטתי לעשות את המרד הקטן והאישי שלי ולוודא מראש שבבית החולים שבו אלד את ילדיי הבאים, לא ינקטו מדיניות שכזו- וכך היה. אגב, רצה הגורל ואת בתי השניה ילדתי באותו החדר עם אישה יהודיה, מתנחלת, שהיתה זו לידתה ה-11 והחדר הוצף בילדים ומבקרים, ממש "חאפלה" כלשונו של סמוטריץ'. נכון, "הבדלי המנטליות" ביננו ובוודאי שהשקפות העולם הפוליטיות היו רחוקים מרחק מזרח ממערב, אבל אם נקודת המוצא תהיה שילדינו לא ייפגשו בלידתם בבית החולים, עוד לפני שהם יודעים לדבר או מבינים גזענות מהי, האם יש סיכוי שאי פעם ייפגשו דרכיהם בעתיד? האם יש סיכוי שילדים שאמותיהם הופרדו בבית החולים בלידתם יעבדו ביחד? יחיו ביחד? יקנו באותן החנויות?

את התשובה נתן ח"כ בצלאל סמוטריץ' שבתגובה לתחקיר סיפר כי אישתו מסרבת ללדת באותו חדר עם ערביה, מסרבת שרופא ערבי יילד אותה ואם זה לא מספיק הוסיף בראיונות מאוחרים כי הוא גם לא קונה בעסקים השייכים לערבים. לאחר הסערה שפרצה כתב לי קולגה מהציונות הדתית כי המקרה האחרון עצוב במיוחד, דווקא משום שבבתי חולים, החוויה האנושית המשותפת, והעמידה מול שמחת הלידה או אימת המחלה, חזקים יותר מהשיח הלאומי המפריד.

ואכן, במדד הדמוקרטיה האחרון שפורסם לפני חצי שנה נמצא כי ישנם פערים גדולים בין תפישת הגזענות במרחב האישי למרחב הפוליטי. לרוב המוחלט של היהודים אין בעיה לקבל טיפול על ידי רופא ערבי או שילדיהם יחונכו על ידי מורה ערביה. אך מאידך, חלק ניכר מהיהודים אינם חושבים שנכון שאזרחי ישראל הערבים יקחו חלק בהחלטות מדיניות-ביטחוניות. רוב אזרחי ישראל היהודים, אף מסכימים עם האמירה כי קיימת אפליה כלפי המיעוט הערבי. לכן, המציאות שהכתה בנו אזרחי ישראל הערבים עם פרסום תחקיר בתי החולים והתגובות הציבוריות של סמוטריץ' וחבריו, החזירה אותנו מהמאבק על ההשתתפות במרחב הפוליטי והמדיני למאבק על המרחב האישי והפרטי.

הפתרון חייב להתחיל ממרד אקטיבי בגזענות, בדיוק כפי שעשיתי אני לפני 11 שנים. מחלקות היולדות בבתי החולים מקבלות תקציב על כל לידה שמתבצעת בהן, עלינו יולדות יהודיות וערביות כאחד להעניש את בתי החולים המבצעים הפרדה ולא ללדת שם. על אותו המשקל- עלינו, הציבור השפוי שרוצה בחיים משותפים להחרים כל בית עסק שאינו מעסיק ערבים ולא להגיע לאירועי ספורט של קבוצות שאינן מוכנות לקבל שחקנים ערבים. עלינו להילחם על המרחב האישי המשותף שבו מאמינים רוב הישראלים ולהצביע ברגליים ובעיקר בכיס.

תיאודור זלדין, כתב בספרו "ההיסטוריה האינטימית של האנושות", כי "כל עוד קבוצה של בני אדם שוכחת שהצורך בכבוד הוא אוניברסלי , ותובעת כבוד רק לעצמה , התוצאות יהיו עלובות כפי שהיו בעבר. לא ניתן להשיג כבוד באותן שיטות שבהן משיגים כוח. להשגת כבוד אנו זקוקים לא למנהלים , אלא למתווכים , מגשרים , מאפשרים ויועצים , שאינם מתיימרים להביא תרופה לכל המחלות , וששאיפתם מוגבלת לסייע לבני אדם להעריך זה את זה ולעבוד יחד גם כאשר אין ביניהם הסכמה מלאה". הפרדת היולדות היא עוד קריאת השכמה לרוב הישראלי השפוי לפעול לתיווך ולגישור, גם חרף מחלוקות פוליטיות ואף לאומיות. עלינו להעניש את הגזענים בכל מקום שבו הם נמצאים בין אם בקלפי ובין אם בחדר היולדות.

את בתי השלישית אגב, ילדתי לפני חודש, בחדר לידה משותף עם שתי יהודיות. רק כך, נמשיך לפעול למען חיים משותפים ולהיות הרסיס בישבן של הסמוטריצ'ים.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות". 

התמונה באדיבות Shutterstock