הערכת ביצועי הממשלה: טיפול בבעיות המצב הנוכחי, 1969–2006

'הממשלה בישראל מעולם לא הייתה ראויה יותר להערכה שלילית מן הציבור' - מתברר שאפשר היה לומר את המשפט הזה כבר לפני 35 שנים. נתוני הסקרים של מרכז גוטמן מלמדים שבכל תקופה ההתפתחות השלילית המתחוללת בה נראית הגרועה ביותר. סקר העוסק בהערכת הציבור את ביצועי הממשלה מובא במאמר זה.

מילא, היו ימים כאלה

לא מזמן נכנסתי למונית ביום חורפי, גדוש גשם ופקקים. בתוך דקה הנהג מצא את מי להאשים – מן הראוי שייחס את הפקקים האין-סופיים שבאזור הבורסה ב-17:00 ל'מדינה'. אבל הוא לא הסתפק בכך: 'כמה שנים את בארץ?', הוא שאל. האם שמע את המבטא שכה השתדלתי למחוק? לא. הוא רצה לומר לי משהו מעבר לכך. 'אז אני בארץ 58 שנה. פעם היה טוב לחיות פה – היה כאן רק כיף! לא הייתה את כל השחיתות, באמת שהכול היה נהדר. עכשיו אין. הכול מושחת'. רק כמה ימים לפני כן נסעתי עם נהג מונית אחר, מחויך יותר; אך כאשר חלף מולנו רכב גדול ושחור עם צפירה שמסמנת שבתוכו יושב VIP, גם הנהג המחויך נידב מעצמו: 'תראי כמה מבזבזים לנו, הפוליטיקאים האלה. פושעים כולם. ואין, אין אף מנהיג – לא משום מפלגה, וגם אין אף אחד באופק'.

נראה שבאחרונה חלה הידרדרות באמון הציבור בפוליטיקאים, ובמערכת הפוליטית בכלל. האומנם? מה זאת אומרת 'באחרונה'? בהסתמך על נתונים ממכון גוטמן, המודדים את הערכת הציבור לתפקוד הממשלה, 'באחרונה' בעצם התחיל לפני זמן רב.

על פי סקר שערך המכון, רוב גורף מהאוכלוסייה הביע את אכזבתו מהממשלה. כשנשאלו שאלה סטנדרטית: 'מה דעתך על הדרך שבה מטפלת הממשלה בבעיות המצב הנוכחי?', 89% בחרו באחת התשובות השליליות: 'הממשלה מטפלת בדרך לא כל כך טובה' או 'כלל לא טובה'. שיעור כה גבוה לא נראה לעתים קרובות בשום סקר, והוא מעיד על קונסנזוס לאומי (שזה בכלל דבר נדיר בישראל). הממצא עלול להבהיל את האזרח ולהפחיד את המנהיג, השואף לדמוקרטיה המבוססת על לגיטימיות חברתית מקרב האזרחים. אלא שהנתון הזה לא מתייחס לממשלה הנוכחית. הסקר מתייחס לתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והוא נעשה ב-1988. אותו שיעור בדיוק ענה בצורה דומה במרץ 1990, בעניין ממשלה של אותו ראש. כשמביטים עוד אחורה, התמונה אינה משתפרת: 83% מהאוכלוסייה הביעו אכזבה מממשלת רבין, ב-1977. אם כך, היכן הימים הטובים ההם? לעומת נתונים מהעבר, המצב היום (סוף ממשלת שרון), שבו 'רק' 75% מהמשיבים הביעו אכזבה מתפקוד הממשלה, אף נראה טוב. או אולי הגענו להשלמה עם המצב. הכול יחסי.

אמנם ב-1969, שנתיים לאחר הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים, היחס בין תשובות שליליות וחיוביות ('הממשלה מטפלת בדרך טובה / טובה מאוד') היה שונה: כ-82% ענו תשובה חיובית, לעומת שיעור זעיר של 18% שענו תשובה שלילית. אולם בזה זה נגמר. בתוך שנה שיעור התשובות השליליות עלה בכמעט 30%, ונותר יתרון קל, של 6% בלבד, לתשובות החיוביות על השליליות. בתוך חמש שנים היחס התהפך, ונפער פער של 40% בין שיעור האנשים שחושבים שהממשלה אינה מטפלת בבעיות בדרך טובה – 70% ענו תשובה שלילית מול 30%. טוב, אפשר להסביר את השינוי: פרצה מלחמת פתע והמדינה ספגה את אחת המכות הקשות ביותר, והמכה השאירה צלקת בלב הקולקטיבי עד היום. אולם, ההסבר הזה אינו מבהיר את איתנותן של הדעות השליליות.

מאז 1970 יש רק סקר אחד שמראה יתרון לתשובות חיוביות – ב-1977, מיד לאחר המהפך הפוליטי. באותו הזמן שיעור המשיבים שהממשלה מטפלת בדרך טובה עד טובה מאוד בבעיות הגיע ל-67%, ושיעור התשובות השליליות היה 33%. אולם, מאז ועד היום, הרוב (הגורף בדרך כלל) מאוכזב מטיפול הממשלה בבעיות המדינה, הן בתקופות שקטות הן בתקופות מלחמה (ראו טבלה 1). אולי הממוצע של האכזבה בחמש השנים האחרונות גבוה באופן יחסי – כ-74% – אך האכזבה אינה יכולה להתחרות בימים הטובים ההם, 'כשהכול היה נפלא, באמת' – למשל בין 1988 ל-1992, כשממוצע התשובות השליליות היה 81%.

האם הציבור בישראל פשוט רגיל לבטא גישה שלילית בתשובה לשאלות? או האם המנהיגות בישראל, ולא רק היום, אף פעם לא הייתה ראויה להערכה?

טבלה 1: שיעור התשובות החיוביות והשליליות על השאלה: 'מה דעתך על הדרך שבה מטפלת הממשלה בבעיות המצב הנוכחי? (מהממשלה ה-14 ועד ה-30)

לחצו כאן להגדלה

לפרוש בשיא, או רגע לפני המלחמה?

משנת 1969 ואילך הסקרים מלמדים שבמהלך הכהונה של הממשלות האכזבה גוברת, ההערכה החיובית יורדת ושיעור ההערכה השלילית נוטה לעלות. למגמה זו שני יוצאי דופן בלבד: ממשלתו של שמעון פרס וממשלתו של אריאל שרון. בתקופת ממשלתו של פרס בשנים 1984–1986 (ממשלת אחדות לאומית), ירד שיעור הדעות השליליות מ-65% ל-56%. אצל אריאל שרון בשנים 2003–2006, ירד שיעור הדעות השליליות באחוז אחד, מ-76% בשנת 2003, ל-75% בשנת 2006.

במבט הראשון נראה כי ככל שהממשלה מחזיקה זמן רב יותר, שיעור הדעות החיוביות כלפי תפקודה יורד. שתיים מתוך שלוש הממשלות הארוכות ביותר, של מנחם בגין ושל גולדה מאיר, רושמות את הירידה החדה ביותר בשיעור המשיבים בחיוב: ממשלת בגין הראשונה התחילה את כהונתה עם דעות חיוביות משני שלישים מהאוכלוסייה (67%), אך שיעור זה צנח עד ל-32% לקראת סוף כהונת הממשלה (ראו גם טבלה 2). למרות זאת, הליכוד לא חווה תבוסה גורפת, וב-1981 הוא הרכיב ממשלת אחדות, שגם היא איבדה קבוצה 'יפה' מהמשיבים תשובה חיובית (מ-44% ועד 30% בסוף כהונת הממשלה, כעשרים חודשים אחר כך). גם ממשלתה של מאיר הייתה מהארוכות בישראל – מאז 1969 כמעט חמש שנים. ואכן הממשלות בראשותה איבדו את תמיכת האוכלוסייה בירידה המשמעותית ביותר מכל הממשלות: ירידה של 52% מתחילת כהונתה ועד התפטרותה (משיעור מענה 'חיובי' של 82% ועד ל-30%).

טבלה 2: ההבדלים בין סקרים ראשונים ואחרונים בשיעורם של החושבים שהממשלה מטפלת בדרך טובה בבעיות המצב, על פי מספר חודשי הכהונה של הממשלה (באחוזים)
לחצו על הטבלה להגדלתה

מנגד, בארבע הממשלות הקצרות ביותר – שמיר (הראשונה, ב-1983–1984), פרס (הראשונה, ב-1984), נתניהו וברק, – חלה רק ירידה קטנה בשיעור הדעות החיוביות בנוגע לשאלת התפקוד (פרס אף רשם עלייה בהערכה החיובית). אם כך, אפשר לשער שככל שהממשלות נשארות בשלטון הן נכשלות יותר, או שלציבור נמאס מהן יותר. אולי. אך יש עוד נקודה חשובה: שניים מתוך ארבעת ראשי הממשלה שצוינו לעיל נבחרו בשיטת בחירות ישירות. כשאנו שוקלים את האפשרות שהאורך באמת קובע, צריך גם לשאול אם אולי במקרה של ראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות, הדעות השליליות התרכזו באיש ולא בממשלה. אולי נתניהו וברק ספגו בעצמם, במקום ממשלותיהם, את עצמת התסכול הציבורי.

ואכן בעניין ראש הממשלה מתברר (ראו מאמרו של אלי ספיר בנושא אהדה לראש הממשלה) כי ההערכה שאהוד ברק ממלא את תפקידו כראוי ירדה ב-20% בתוך פחות משנה: מ-67% שענו בחיוב ל-47% שענו בחיוב (הסקר האחרון נערך לפני שיחות קמפ דייוויד, במאי 2000). אילו היו נתונים על שאלה דומה בעניין נתניהו סביר להניח שהתוצאות לא היו שונות בהרבה, בהתחשב בתבוסה הגדולה שלו ב-1999. הנתונים מלמדים שגם ממשלות קצרות סופגות ירידה, והם מובילים להשערה שהעלייה בהערכה שלילית של התפקוד קשורה יותר לדברים שקרו בפועל, בנסיבות המדינה או בתפקוד ראש הממשלה, אולי בלא קשר לאורך ימיה של הממשלה. בכך אנו רואים פן אחר של האזרחים הממורמרים: הם מתחילים קצת, רק קצת, יותר חיוביים – כדי שיהיה לאן לרדת, ומחכים לראות: אולי זאת הממשלה שתצליח להביא משהו טוב. ואחר כך הם לא סתם 'משתעממים' – כנראה קורה משהו שבאמת מעצבן אותם: אהוד ברק הכניס את ש"ס לקואליציה, בניגוד לרצון בוחריו, וכאילו לא די בכך, הוא נכשל בשיחות שלום (שלוש פעמים) ועוד ישב בכיסאו כשפרצה האינתיפאדה השנייה; בשביל מנחם בגין, אינפלציה דוהרת ו'מלחמת יש בררה' עשו את שלהן; יצחק רבין הסתבך עם חשבון הבנק של לאה; ואשר לגולדה מאיר, שספגה את הירידה החדה ביותר בהערכה החיובית לתפקודה, כבר הוזכר, פעם אחת יותר מהנדרש, עניין המלחמה ההיא.

חוץ מזה, אפשר לראות שחלק מהממשלות ששביעות הרצון מתפקודן ירדה באופן משמעותי איבדו את האהדה לאחר פריצת מלחמה: מאיר, בגין, ברק (ממשלת רבין, כפי שהוזכר, מסיבות אחרות). בהנחה שקיים קשר בין הדברים – מלחמות והערכה שלילית – הסקר מצביע על תופעה נדירה: לאחר מלחמה האוכלוסייה מאבדת אמון בממשלה, ואילו ברוב מדינות המערב מתגלית תופעה הפוכה, כה שכיחה שאפילו יש לה כינוי – 'התגייסות סביב הדגל'. לא שאין תופעה כזו בישראל, אבל הנתונים כאן אולי מצביעים על סוג של אפטר-שוק נגד הממשלה. אולי ישנן עוד סיבות לכך, אך הנתונים מבהירים דבר אחד בבירור: האכזבה העצומה מממשלת ברק? היא לא התחילה שם. נראה שראשי הממשלה שמתמודדים עם מצב של מלחמה זוכים ליחס שלילי; וכאילו שאין שום סיבה אחרת, אולי לפחות למען הרייטינג, כדאי להם למנוע את המלחמה הבאה.

דליה שיינדלין, חוקרת במכון גוטמן, בודקת את השינויים והתהליכים שעוברת המערכת הפוליטית בישראל. בשמונה השנים האחרונות היא סוקרת את דעת הקהל בקמפיינים פוליטיים בארץ ובחו"ל ומשמשת יועצת אסטרטגית של מפלגות, מועמדים ופרויקטים חברתיים ב-12 מדינות. בימים אלו היא לומדת לקראת תואר דוקטור בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

* לרשימת הסקרים המלאה, הזמנת שאלונים וניתוח נתונים, נא לפנות לד"ר רפאל ונטורה: rafi@idi.org.il. השירות כרוך בתשלום.